ציפי לבני אינה נאבקת להזים את הדעה הרווחת, כי היא מובילה את האופוזיציה בפרופיל נמוך. מכאן שאנו פטורים מעיסוק בשאלה "האם", ונותרו לנו הקושיות "מדוע" ו"לשם מה".

 

הסבר אחד נמצא באישיותה של הגב' הראשונה של הפוליטיקה הישראלית: היא איננה אשת רעים להתרועע, ואופייה רחוק מלהיות מוחצן, למרות מקצועה. התנהלותה מוקפדת, סדורה וללא דרמות (שכנראה, מיותרות בעיניה). לא תמצאו אצלה ברקים ואדמה חרוכה, נסיקות וצניחות, להבות ודעיכות. לבני הגיעה למסדרונות השלטון (תוך פרק זמן פוליטי קצר) ללא עיניים נוצצות, כשם שהפסידה (פעמיים עד כה) את ראשות הממשלה חפה ממלנכוליה ומקורבנות. 

 

אובססיה לראשות ממשלה איננה מילה גסה. מבלעדיה קשה לעבור מסלולי "ויה דולורוזה" ולשרוד בדרך לפסגה. לטוב ולרע ? לבני נעדרת אובססיה. יש להודות בהוגנות ? התמסרות פוליטית מוחלטת הייתה יכולה לשגרה לכס ראש הממשלה כבר בסתיו 2008. כל שהייתה צריכה לעשות הוא להשיב את פני השותפים הקואליציוניים בטנא מלא כל טוב ולנטרל את נתניהו שהמתין בקוצר רוח בפינה. אך לבני, בלי הנד עפעף, ויתרה על הזדמנות הפז. אחרים היו לובשים שק ואפר בגין ההחמצה. היא דפדפה הלאה.

 

האם למען המטרה (שוב, לא מילה גסה) הייתה צריכה להקהות את חציה? או שמא למען עקרונותיה נכון היה דווקא להשיב את האופציה אל נדנה? תלוי בנקודת המבט. דבר אחד ברור ? יצר פוליטי חד כתער לא היה כאן.

 

"אופוזיציה לוחמת? חסרת הגיון"

נחזור להווה: לבני מוכיחה שניתן לשרוד בישראל הפוליטית 2011 ללא יצריות גועשת. הרגש מפנה מקומו לניתוח קר: ממשלת אחדות? נגד האינטרס של קדימה להתגבש כאלטרנטיבה. לכן עדיף מבחינתה להשמיע מדי פעם קולות מנומסים, לא יותר מכך. פירוק קדימה? אין מה להתרגש, מי שרוצה ייצא אחר כבוד למדבר, רק שיסגור את החלון, המזגן פועל. אופוזיציה לוחמת? חסרת היגיון. הציבור אוהב ממלכתיות, שונא קנטרנות ופלגנות ורואה כמעט כבוגדנות לחימה תקיפה נגד השלטון הנבחר. ובכן, המסקנה היא שצריך לשבת בשקט ולחכות. בישראל הרי אופוזיציה אינה עולה, ממשלה נופלת. מכאן גם יו"ר אופוזיציה אינו נבחר מתוקף סגולותיו הטרומיות אלא ראש ממשלה נופל, בדרך כלל בנחיתה קשה.

 

לבני רואה בעיניי רוחה שני ראשי אופוזיציה לשעבר: אריאל שרון ובנימין נתניהו (מהדורה שנייה). לאחר שזכה לפופולאריות שיא בעשור הראשון של שנות האלפיים ניתן כיום כמעט לשכוח, ששרון עלה לשלטון רק בזכות קריסת התמיכה הציבורית באהוד ברק בשנת 2000. תדמיתו כ"אבי האומה" התעצבה מאז החל בכהונתו כראש ממשלה. היא הגיעה לשיאה דווקא בעת שקיעתו: הצלחת קדימה ברוחו, כאשר הוא עצמו אינו פעיל עוד, המחישה ביתר שאת את האינרציה הכריזמטית בעיני הציבור של מי שנחשב בעבר הלא רחוק כ"סוס מת".

 

ומה לגבי נתניהו? האופוזיציה שגיבש לממשלת אולמרט מהווה ללבני מודל. הוא המתין באורך רוח חרישי (יחסית), השתדל לא לשגות וקטף במידה של אלגנטיות את ראשות הממשלה, כאילו לא צנחו מניותיו (ועוד איך צנחו) עשור קודם לכך.

 

אולי כדאי להיות דנידין

השתיקה של ציפי לבני היא על כן אותנטית מצד אחד, ומחושבת מצד שני. היא נסמכת היטב על נטיות לבה, אך בו בעת היא חלק מאסטרטגיה מכוונת. שני הנדבכים הללו: האישיותי והאסטרטגי בונים את התופעה ה"דנידינית" המעוררת השתאות בסלוני ישראל. הייתכן כי ראש האופוזיציה התפוגגה?

 

השאלה המשמעותית היא - האם תצליח לבני בשיטה זו לכבוש את השלטון בישראל? אולי, ואולי לא. אסור לשכוח כי הנסיבתיות האולטרה-מפותלת של הפוליטיקה הישראלית מאיימת לשבש סדרתיות מתמטית ונוסחאות לוגיות. וכן, עדיין לא הזכרנו את הכוכב העולה בחשאי - שאול מופז. גבירתי יושבת ראש האופוזיציה - לתשומת לבך.

 

 

עוד ב-Onlife:

Onlife  מזמין אתכם לסדנאות ולהופעה של אחינועם ניני ומירה עווד בלילה לבן

מירה עווד: "המעמד שלי מאיים על הגברים"

דעה: כדאי לאוהדי הכפייה הדתית ללמוד משהו מנעמה שפיר