כך זכיתי לכבוד מלכים ברכבת ישראל

 

מעשה שהיה כך היה, וזכיתי לכבוד מלכים. כזה שלא כל יום זוכים לו, ואפילו בקומבינה. ישבתי ברכבת ישראל [כן, זו עם התקלות הבלתי פוסקות בקרונות] בנסיעה מחיפה לתל אביב [זו מהפסיכומטרי] ב 29.50 [תכף אספר מדוע המחיר רלוונטי, כי האקדח על השולחן במערכה הראשונה שיסביר לכם מה עומד לקרות במערכה השלישית של פוסט זה, שקשור, אני עושה לכם טיזר, לכבוד המלכים].

 

איכשהו, בעודי יושבת עם ג'פרסון איירפליין ב  אם-פי3 [כמו שבשובו של הג'דאי הייתה קרן לייזר נגד הרעים, זו קרן הלייזר שלי נגד הדיבורים הבלתי פוסקים בפלפונים של כל עמישראל], פונה אלי כרטיסן.

 

כפולניה טובה שמצויה תמיד במצב כוננות להוכיח שהיא שילמה את כל החשבונות/כרטיסים שלפתי את הכרטיס, אבל נראה שלכרטיסן זה לא הזיז, ונדרשתי להסיר את אוזניות ג'פרסון איירפליין שלי בכדי לשמוע מה בפיו. "זה קרון שמור, את יכולה לעבור לקרון הבא או להוסיף חמישה שקלים". אני לא מעודכנת באייטמים החדשים בערוץ 2 /10 [הייתי מעדיפה לחיות בשנות החמישים, טרם המצאת הטלוויזיה], אך משהו בתוכי חש שיש פה סוג של מתיחה, או שהכרטיסן במשימה של ריאליטי, כי זה פשוט לא יכול להיות. "אני נוסעת כבר שנים ברכבת ומעולם לא נתקלתי בדבר כזה", אני מנסה לנפנף בהגיון צרוף לנגד עיניו, תוך שאני משחזרת בזכרוני את כל הואריאציות של נסיעות הרכבת שלי, בכל קרון אפשרי: "מעולם לא ביקשו ממני דבר כזה".

 

לאחר שאני רואה נוסע אחר נוסע עוברים ל"קרון הבא" [בכדי לא לשלם 5 שקלים, א-לה מחאת קוטג'] אני מתחילה להבין שהוא לא צוחק, ועוברת גם. ואז אני עוצרת שוב וחושבת: "לא, אני רוצה להגיע לקרון למיוחסים" [זה עם המקומות השמורים]. בדרך גיליתי שבגלל שקניתי כרטיס לתל אביב, אבל בדרך החלטתי לעצור בבנימינה לצורך ביקור חברי, אני ממילא ביתרת זכות של שבעה שקלים לרכבת ישראל, מה שגרם לי לפתוח במשא ומתן עם הכרטיסן {"תראה, אתם אפילו יוצאים מרווחים"} ולקבל את הקרון של ה"מיוחסים" מבלי לשלם.

 

מסתבר שעזיבת הנוסעים את הקרונות הותירה את הקרון  של ה"מיוחסים" [איזה קונוטציה שלילית, למי שעדיין זוכר את ההיסטוריה של עמישראל] ריק לגמרי, משהו שגרם לי לחוש כיצד חשה השלווה: סוף סוף לא שמעתי את כל שיחות הפלפון של כל עם ישראל: שיחות שתמיד מבטאות תזזית עצבנית: מישהו צועק על מישהו שיעשה משהו [הקבלן על האינסטלטור, המעביד על העובד, האמא על הילדים, בת הזוג הנבגדת על בן זוגה].

 

חשמל סטטי של היסטריה שמוזנת על ידי 'מכשירי הדור השלישי', ומגולם בשיחות פלפון דחופות ["איפה את, אי אפשר להשיג אותך?"] עזב את קרון הרכבת יחד עם אחרון הנוסעים שהעדיפו שלא לשלם חמישה שקלים נוספים, ולעזוב ל"קרון הבא". לא שמעתי אף שיחת פלפון עצבנית. זה הרגיש כמעט כמו רחל על שפת הכינרת, וכמעט שמעו צרצרים [נו, לא להגזים, "הנוסעים לתחנות קיסריה פרדס חנה, חדרה מערב, נתניה, מתבקשים  לעצום את עיניהם ולהתרכז בחזון של רכבת ישראל"]. ופתאום הבנתי.

 

רכבת ישראל העלתה פעם יוזמה לאסור שימוש בפלפונים בקרונות, או לפחות בחלקם. אין לנו שום בעיה אם יש לך משהו "דחוף דחוף!!!!!1111" לאמר למישהו אחר, אבל אנו, הנוסעים השלווים שרוצים לבלות סייסטה מדומינת בשעת נסיעה ברכבת [כמו שמובטח באתר של רכבת ישראל], ממש לא רוצים להיחשף לזה, אבל ממש לא. תעיפו את זה מהאוזניים שלנו, זה ממש לא אסתטי.

 

הפתרון הוא לייצר קרונות נטולי קרינה סלולרית. שבהם הנוסעים מתבקשים שלא לצעוק על בן שיחם או לספר לו בטון אגרסיבי את מעליליהם המעניינים. כמו שגלעד ארדן הציע בזמנו [מה נסגר גלעד?], והאנרגיה התזיתית של עם ישראל שתמיד בלחץ ותמיד מלחיץ את האחרים, וגרועה אפילו מהקרינה הסלולרית עצמה, נפקדת מהם.

 

רעיון כל כך פשוט, שיאפשר לכמה נוסעים להעביר את הנסיעה בקריאת עיתון, או עבודה על הלפטופ, לא ממש מיושם.

 

אבל "קרונות שמורים"? רעיון הזוי שאומר שהזכות לשבת ברכבת אינה זכות יסוד [רכבת היא שירות ציבורי, טמבל] אלא זכות שצריך להזמין מראש בטלפון ולשלם עליה חמישה שקלים, נאכף בקפדנות שכמו נלקחה ממוחו שטוף הוודקה של סופר רוסי בן המאה ה ? 19.

 

אבל להחליט שבקרונות מסוימים לא מדברים בפלפון, סתם בשביל שהשכל של חלק מאיתנו שנוסעים כל יום הלוך ושוב לעבודה, ולא מעוניינים לשמוע מה "ההיא" עשתה ל"הוא", את זה רכבת ישראל לא תאכוף.

 

למה?

 

אם הייתי קונספירטיבית בחשיבתי הייתי אומרת ששיחות פלפון סרות טעם באינטואנציות מעצבנות על שטויות שלא מהעולם הזה שנשמעות בקולי קולות ובטונים אגרסיבים מכל עבר, גוזלות מאיתנו את היכולת לחשוב. והרי השלטונות לא ממש רוצים שנחשוב, נכון? אם רכבת ישראל רוצה להוכיח אחרת, שתתכבד לשלוח את הכרטיסן לפרוייקטים קצת יותר מכובדים מ"אכיפת קרונות שמורים". סתם בכדי שנוכל להגיע ליעדנו בשלום.