שוב, אנחנו שומעים עוד ועוד חדשות על "תלונות שווא" בעבירות מין שונות, בכללן מקרי אונס ומקרי הטרדה מינית. עד כדי כך שכתב מכובד, מיקי רוזנטל, בחברת חדשות מכובדת בערוץ טלוויזיה מכובד, ערוץ 10 מקדיש כתבת עומק ל"תופעה" של תלונות שווא נגד מפורסמים ואנשי ציבור והנזק שנגרם להם.

 

עוד ב-Onlife:

וכמו בעבר נשאלת השאלה מי המרוויח הגדול מהשיח הזה, ולמי יש עניין לעורר עניין סביב תלונות השווא. בסמיכות בלתי מפתיעה, פורסם אתמול בנענע 10 טור הסוקר תלונה מפורסמת ביותר נגד כתב שבעניינה הוחלט שלא להעמיד את הנילון לדין, שצו איסור הפרסום בעניינה הוסר חלקית, ושהותיר רושם מגמתי ביותר נגד המתלוננת.

 

מישהו רוצה לשכנע את הציבור מה הציבור צריך לחשוב, בעניין זה, תוך יצירת דעת קהל עוינת לנפגעות עבירות מין ויצירת באז תקשורתי רב סביב תלונות השווא, כאילו הן המוקד הראוי לשיח הציבורי בעניין עבירות המין. רק שעתיים לאחר הפרסום הטור נמחק והועלם כליל – הסיבות לכך לא נמסרו.

 

בתוך בליל הדברים הכתובים, ובתוך הקלות הבלתי נסבלת של הלחיצה על מקש ה"send" המאפשרת לכל החפץ בכך לפרסם את כל העולה על רוחו, אנו נתקלים שוב באותן טענות מוכרות בדבר הסטטיסטיקה המופרכת בעניין ובדבר המעורבות של עדנה ארבל בימיה כפרקליטת המדינה בהגנה על מתלוננות שווא, כחלק ממועדון נשי סודי שבא לטפול האשמות שווא על גברים.

 

 

פחות מ-3% הן תלונות שווא

למרבה הפלא, הנתונים בדבר אחוז התלונות הנסגרות מחוסר אשמה בעבירות מין על ידי המשטרה (2.61% למען הדיוק), דווקא הוצגו על ידי משטרת ישראל במהלך השנה החולפת בישיבה בכנסת ישראל, והם נגישים לכל דורש. כן כן, אלו לא נתונים אמריקאיים מהמאה הקודמת, אלא נתונים מעודכנים ממדינת ישראל שנת 2011.

 

גם הנתון המופלא על הנחיותיה של עדנה ארבל (שהועלה לאחרונה גם מבית מדרשה של ח"כ שמאלוב ברקוביץ) רחוק מהמציאות. ראשית, ראשיתן של ההנחיות אינה כלל בימיה של ארבל, וההנחיות עברו שינויים מסויימים במשך השנים, תחת שרביטם של פרקליטי מדינה שונים. שנית, ההנחיות אינן אוסרות על העמדה לדין.

 

נשים כן מועמדות לדין בגין תלונות שווא כשישנן כאלה. אז כן, יש תלונות שווא, רק שהן רחוקות מלהיות "רוב המקרים". כך, לדוגמה, במקרה שארע לפני מספר שנים כשבגרסתה של מתלוננת על מעשים מגונים נתגלו סדקים אשר הובילו, לבסוף, להודאה שלה כי בדתה את התלונה.

 

האשה הועמדה לדין פלילי, הורשעה על פי הודאתה ודינה נגזר. ובנוסף היא נתבעה על ידי האיש כנגדו התלוננה ובפסק הדין נקבע כי היא תפצה אותו בסכום של 100 אלף שקל. אם כן, הטענה כי לנשים המתלוננות "אין מה להפסיד" רחוקה מהמציאות גם בפן זה.

 

אך לנשים יש הרבה יותר מזה להפסיד, והדברים מתבטאים באחוזים הזעומים של התלונות שמוגשות, ביחס למקרי התקיפות המיניות בפועל. זאת, מנתונים של דיווח אנונימי, בין אם בסקרים, ובין אם בקווי החירום של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי אונס ותקיפה מינית.

 

אחוזי סגירת התיקים במשטרה ובפרקליטות אכן גבוהים. כמי שליוותה, ומלווה, נפגעות עבירות מין, אני יכולה להעיד כי אחראים לכך שני גורמים עיקריים- העומס הרב המוטל על בעלי התפקידים בשני גופים אלו; והקושי האמיתי שיש שעה שרוב מקרי עבירות המין הם מקרים של גרסה מול גרסה, מתלוננת מול נילון, בלא ראיות נוספות כלשהן.

אחרי שנתיים קשה לבנות תיק

פרקליט אשר ניצב מול תיק כזה, צריך לקבל החלטה - לרשותו עומדת במקרים רבים רק גרסתה של המתלוננת (וגרסתו הסותרת של הנילון). גם אם המתלוננת הגישה תלונה ימים ספורים לאחר קרות המקרים, כאשר הפרקליט מחליט אם להגיש כתב אישום, חלפה, פעמים רבות, כשנה מהמעשים. עד שתשמע עדות המתלוננת תחלוף עוד שנה; וכך שנתיים ומעלה לאחר המעשים, תידרש המתלוננת להעיד עליהם ותחקר חקירה נגדית צולבת על ידי הסנגור.

 

עכשיו צריך הפרקליט לבסס תיק ראוי להרשעה על עדות שכזו שצריכה להיות יציבה ונטולת סתירות. ברור כי קל יותר לנהל תיק מלא הוכחות, למשל של גנב שבביתו נמצאו פריטים גנובים, מאשר לנהל תיק עבירות מין.

 

אני יכולה להעיד כי מקרים רבים בהם הוגשו עררים על החלטה שלא להעמיד לדין על ידי מתנדבות מרכזי הסיוע, הסתיימו בהרשעה. לא לכל מתלוננת יש ליווי שכזה המאפשר לה להגיש ערר ולגרום לניהול התיק עד סופו. רבות "נושרות" בדרך עקב קשיי ההליך.

 

אך גם מקום בו נוחלת המתלוננת "הצלחה כבירה" אין מדובר בקבלת פיצויי ענק. למעשה, מתלוננת שלא נגרמה לה נכות נפשית של ממש צפויה לקבל פיצוי סמלי, שלא תמיד מספיק לכיסוי הוצאותיה המשפטיות.

אז למה נשים בכל זאת פונות להליכים משפטיים? כיוון שהן צריכות אישור. נשים רבות המגיעות אלי חשות שהחברה מכוונת אליהן חיצי אשמה. החברה שואלת את נפגעת עבירת המין מה היא עשתה כדי להביא על עצמה את העבירה הזו.

 

אותם קולות הנשמעים בתקשורת ואומרים ש"היא בעצם התחילה איתו" או שואלים "מה היא עשתה במקום כזה בשעה כזו" נשמעים גם קרוב יותר אל המתלוננות; לעיתים בתוך בתיהן ממש, מהוריהן, מבני זוגן ומחבריהן. הכרעה חד משמעית של בית המשפט שמכנה את התוקף שלהן עבריין מין, מנקה אף אותן מחלקן ב"אשמה" בהיותן קורבן למעשים.

 

תתרכזו בדברים החשובים באמת

הסטת המוקד מהשאלות החשובות באמת למקרים הספורים של תלונות השווא משרתת רק את מי שיש לו אינטרס שלא ידונו במעשים עצמם. כאמור, אחוז תלונות השווא בעבירות מין אינו שונה מאחוז תלונות השווא בכל יתר העבירות.

 

נשאלתי לאחרונה מה מניע נשים להגיש תלונת שווא שכזו. היות ומעולם לא ייצגתי אישה שכזו, קשה לי לענות על השאלה. אני מניחה שהתשובה היא אותם מניעים שנעוצים בתלונת שווא על גניבה של אדם שרוצה להונות את חברת הביטוח או מקרים נדירים וחריגים של בעיות נפשיות.

 

האם בגלל מקרים אלו נקום ונאמר שאין יותר עבירות רכוש בישראל? האם נשחרר את המשטרה מלחקור את מקרי הפריצה, הגניבה והשוד בכל הרצינות הראויה כיוון שיש כ-3% מהתלונות שמקורן בהונאות ביטוח למיניהן?

 

התקשורת, כהרגלה, תמשיך כנראה לעסוק ב"אדם נשך כלב". כדאי לנו, כציבור, לא ללכת שולל ולהאמין כי מדובר ב"תופעה". קורבנות עבירות המין הרבות ראויות ליחס מחבק ותומך הרבה יותר. זהו תפקידם של ארגוני הנשים, אך גם של כולנו, כחברה וכאנשים שומרי חוק.