אפשר לומר שהחיים שלי היו כאוס אחד גדול עד ...

שהגעתי לאמנות הפאנג שואי. חיים אינטנסיביים, רצופי משברים עם קושי נפשי גדול בעיקר משום שלא מצאתי "את המקום שלי".

הלכתי לפחות, על 5 מסלולים מקבילים שלא התחברו;

לא יכולתי לעזוב מי מהם, ולא הבנתי למה? בהיותי מזל "תאומים", חשבתי שזה כנראה גורלי....

 

מצד אחד, עבדתי למחייתי בתיירות (כ-25 שנה);

מצד שני, הנשמה כל הזמן צעקה "הצילו";

נשמת אמן שהייתה כלואה בעולם "הקורפרייט" וסבלה אנושות;

ציירתי ויצרתי כל חיי;(למדתי בבצלאל)
תמיד הייתי במיסטיקה וברוחניות וכל הזמן הוספתי עוד נדבך (קבלה, טארוט, זן בודהיזם, אסטרולוגיה ועוד),

עיצבתי בתים לחברים ועזרתי לאנשים.

וכל זה בתקופה שקראו למי שהיה עמוק ברוחניות "משוגע"...

 

 

כל העיסוקים האלה שלא התחברו ? קרעו אותי מבפנים. הרגשתי שכאילו אלף סוסים מושכים אותי לאלף כיוונים שונים; הרגשתי לא ממוקדת; חסרת כיוון; על סף ייאוש ?

 

לא היה לי שקט, הייתי בחיפוש מתמיד, לא יכולתי להתייצב בזוגיות ולהקים בית והכול היה "לא בסדר". כל הזמן קיננה בי תחושה עמוקה וידע פנימי של "יעוד" ו"שליחות", אבל לא מצאתי אותם....

 

וכך, באמצע החיים, "התיישבתי מול הקיר" במנזר טיבטי "קארמה" בבודגאיה שבהודו לחצי שנה. החמלה שבה עטפו אותי 800 הנזירים הטיבטים, קשה לתיאור במילים והיא איתי עד היום הזה. כוח עצום. עשיתי קורס אינטנסיבי של חודש למדיטציה טיבטית (עם המורה הדגול בוקר רינפוצ'ה), ושם החלה ההחלמה האמיתית וההתחברות העמוקה ל"משהו גדול ממני"....

 

 

כשחזרתי, נזרקתי מיד מ"התיאוריה" ל"מעשה"; סעדתי כשנה וחצי חברה שהייתה חולה בסרטן סופני וכך יישמתי לאלתר את כל מה שקיבלתי מהטיבטים....במקביל חזרתי ביתר שאת ליצירה, פיסול בברזל ורק לאחר ניתוח (שהסתבך) להוצאת כיס המרה, ולאחר שנשברו לי כמה צלעות, נאלצתי לעזוב את הברזל הכבד ועברתי לציור - כברירת מחדל.

 

היצירה קלחה כמעיין נובע שלא יודע גבולות ובשנת 2000 יצאתי לתערוכת יחיד "דרך הצבע" בגלריית "הוראס ריכטר" ביפו.(ובכל הזמן הזה, אני מזכירה, עבדתי למחייתי בתיירות).

 

בדרך לתערוכה, הייתה לי עוד תחנה חשובה: ציירתי לחיל הים ציור הנצחה של הצוללת "אח"י דקר" בגודל של מטר וחצי על שני מטר וחצי. גם כאן הייתה נגיעה מיסטית: כשהתראיינתי בחיל הים בשייטת הצוללות לגבי קבלת הפרויקט, הצוללת הייתה עדיין בחזקת "נעדרת"....וכשהתחלתי לעבוד על הציור ? נמצאו שרידיה בכרתים...הייתי צריכה לשנות את הציור.......
מהנצחת תעלומה עברתי להנצחת טרגדיה לאומית.

נהניתי מ"שקט זמני"....מהר מאד "התולעת" התחילה לכרסם שוב...זאת לא הייתה תחנה אחרונה...

 

ואז הגעתי ל"פאנג שואי"...וסוף סוף הגעתי הביתה!!!

 

 

הכול התחבר. כל אהבותיי יושבות בשלום אחת עם השנייה תחת המטרייה הענקית של הפאנג שואי.

יש מקום לכוליות שלי; פתאום כל "החסרונות" הפכו ל"יתרונות";

יש מקום ליצירתיות, יש מקום לחוש האסתטי ולאהבתי הענקית לעצב חללים,

יש מקום ? ואולי זהו המקום הראשון ? לאהבתי הגדולה לעזור לאנשים מכל הלב וכמובן שיש מקום נרחב לאזוטרי ולנשגב

 

בקיצור, הגעתי למקום שבו השפה עם "העולם הבלתי נראה" היא השפה השלטת, ואת השפה הזו אני מכירה מאז ומעולם... ה"פאזל" של חיי הסתדר. פרשתי מעולם התיירות ויצאתי לעצמאות. הנשמה פרחה מאושר.

 

 

לנצח אזכור את הרגע המכונן בחיי, בו "נפל לי האסימון" והידע שלי בפאנג שואי התחבר בתוכי לידע מהתורה ומהקבלה ,

ולימים הפך לגוף אחד שלם ותומך, לחוט שדרה חזק, לשורש מעובה ממנו אני יונקת ידע והשראה בעבודתי.

 

בהיותי אמנית יוצרת, "תוקשרה" אלי סדרת ציורי פאנג שואי, כ-40 ציורים שנולדו בזה אחר זה, כל אחד עם מסר אחר, בצבע אחר, סמל אחר, טריאגרמה מתאימה, נושא שם של מלאך אחר הממונה על אותו כיוון, וכן הלאה.

 

 

כתוצאה מהחיבור בין הפאנג שואי לשורש היהודי שלי והמכנה המשותף שמצאתי בין שתי הפילוסופיות , הרגשתי "ראויה" לעסוק בעיצוב בתים ולטפל במרחב האישי של בני אדם , עפ"י תורת הפאנג שואי (תעודה והסמכה פורמאלית לא הספיקו לי...).

 

הגשמתי זוגיות ונישאתי בגיל 50....הלכתי אחריו לארה"ב, מקום מגוריו ו...התרסקתי.

 

לאחר 5 שנים, חזרתי ארצה כ"ניצולת גולה" ואולי דווקא חוויית ה"גולה" והריחוק מהשורשים, הם שהולידו את ה"הפאנג שואי היהודי"

 

האומץ לקרוא בשם לעיסוק שממילא אני עושה אותו בעשר השנים האחרונות...התמהיל המיוחד שלי, אותו חצבתי ב-58 שנותיי ביושר ומתוך אמת גדולה ממני. תמהיל זורם ועכשווי המשלב בין שתי הפילוסופיות המדהימות הללו, לעיצוב חיים בעולם כאוטי ומשתנה.

פאנג שואי יהודי - זהו ייעודי. זו השליחות שלי על האדמה .
וכל מה שעברתי עד כה ? היה חניכה...