אני מודה, בימים אלה, בבואי לבחור סרט, לרוב אני נמשכת יותר לכיוון של הוליווד. אולי זו עייפות החומר - הרי בעבר אחזתי בגאווה במנוי לסינמטק ובימי פסטיבל הסרטים הייתי מטריחה את עצמי גם בשעות לא שגרתיות לצפות בעוד סרט שבדי עטור שבחים. מאז חלפו ימים, התבגרתי (שלא לומר זקנתי), ומוחי היגע שוב איננו מעוניין באתגרים אינטלקטואליים כבעבר.

 

אם מחשבנים עבודה, אמהות, סידורים, זוגיות וגלישה בבלוגים שאני אוהבת (צריך להישאר מעודכנות, לא?), בסוף היום נותרים כמה תאים בודדים שרק רוצים בידור מהיר וקל לעיכול, ואם אפשר באנגלית. המקסימום של העילית שאני צורכת כרגע מגיע בצורת העונה השלישית של "הסמויה" ובזה אני מסמנת וי על משבצת האיכות.

 

אז כשנתבקשתי ללכת לצפות בסרט "פרידה", הסרט האיראני החדש המועמד לאוסקר עבור הסרט הזר הטוב ביותר (שיתמודד מול "הערת שוליים" של יוסף סידר), הדבר הראשון שעשיתי היה להרים טלפון לחברתי הטובה א' ולהודיע לה שהיא באה איתי להקרנה. א' היא בדיוק ההיפך ממני ? אין לה מושג בסלבס, אין לה טלוויזיה ואין לה עניין בזוטות. בחורה איכותית במלוא מובן המילה, והפרטנרית האידיאלית לחוויה כזו.

 

קשה להגיע לסרט כזה בלי מטען מראש, בלי הידיעה שמדובר בסרט מאיראן, במיוחד אם מוסיפים לזה את העובדה שעד לא מזמן מפיקי הסרט סירבו להקרין אותו בישראל מטעמים (או מחששות) פוליטיים. כל זה גם הופך את הסרט למעניין עוד יותר עוד לפני שצופים בו ? מה נראה? איזו הצצה נקבל לעולם זר לנו לגמרי?

 

במרכז העלילה סימין ונאדר, זוג נשוי שחי עם טרמה, בתם בת ה-11, ואביו הסנילי של נאדר. סימין (ליילה חטאמי) רוצה להתגרש מנאדר (פיימן מאאדי) כי הוא מסרב לעזוב איתה את איראן, כיוון שאינו רוצה לעזוב את אביו. השופט לא מאשר את הגירושין וסימין עוזבת את הבית. נאדר שוכר מטפלת עבור אביו חולה האלצהיימר, שמגיעה לביתו עם בתה הקטנה (והמתוקה, שגונבת סצינות רבות). אי-הבנה וטעות מצידה של המטפלת גוררת תגובה מצדו של נאדר.

 

מכאן העניינים מתחילים להסתבך, ומתחילה דרמה שכוללת בתי משפט, משטרה ודמעות. חלקים גדולים מהסרט מתרחשים במסדרונות עגמומיים ועמוסי אנשים, בהתנהלות מול פקידי ממשל אטומים, ומתגלה לנו טפח מחיי היום-יום באיראן. מבלי לחשוף את העלילה ואת הסוף המבריק, אומר רק שמדובר בסיפור מרתק ומשוחק להפליא, עם צילומים מעולים ? שמשרים אינטימיות אבל לא מהסוג המעיק, כמו שסרטים ישראליים רבים חוטאים בו. זה סרט שנשאר איתי עוד הרבה אחרי שיצאתי מהאולם, בניגוד לחטיפי הקולנוע האמריקאי שנמחקו מזיכרוני עד שהגעתי לחניון.

 

התחושה הבולטת ביותר שלי במהלך הסרט היתה שבניגוד לנרטיב הכל-כך ברור שטבוע בנו בכל הקשור לאיראן ? רע מול טוב, האויב שרוצה להשמידנו וכו' ? כאן אין רעים וטובים. אין שחור או לבן. בכל דמות אפשר למצוא אנושיות, לראות מישהו שאנחנו מכירים. הדמויות כתובות ומשוחקות באופן מדויק במיוחד, והרגשתי שאני מזדהה עם כל אחת מהן מכיוון אחר. בהתאם, גם הסוף איננו חד-משמעי; אין תשובה נכונה, אין מנצחים.

 

תוך כדי הצפייה בסרט הרגשתי שמחשבתי נודדת כל הזמן הלוך וחזור בהשוואה הבלתי נמנעת בינינו ל"בינם" ? מה מכל זה היה יכול לקרות אצלנו ומה לא? התפאורה שונה, הבגדים שונים, המנהגים שונים, אבל הרגעים הקטנים, האנושיים, שהם מהות הסרט ? נכונים לכל מקום, כמו גם התסכול מול האטימות של פקידי ממסד. בלטו לי במיוחד הקשר האמיץ והכבוד העצום שרוחש האב (נאדר) הן לבתו והן לאביו. בניגוד למצופה, הסרט לא סובב סביב האישה אלא דווקא עוסק בקשיים של נאדר ובהתמודדות האמיצה שלו עם החיים, וגם בילדה טרמה, שנאלצת לשאת על כתפיים שבריריות את ההחלטות הקשות ביותר.

 

"נו, סבלת?" שאלה א' בחיוך כשיצאנו מהאולם. נאלצתי להודות שלא. זה סרט לא קל. זה לא הוליווד, המקבילה הקולנועית לפופקורן - כמו ארוחה מושקעת ומורכבת, שלוקח כמה שעות לעכל אותה אבל אחריה הגוף מרגיש שקיבל קצת יותר יחס מהרגיל, אחרי הסרט הזה המוח שלי הרגיש שקצת השקעתי בו יותר, אולי אפילו הודה לי. מי יודע, אולי אקפוץ לביקור בסינמטק מתישהו. אם יהיה לי כוח.