1.      עשיתי קצת יותר מדי סקס רע בחיים האלה

יש אנשים שמעדיפים סקס לא משהו על פני חוסר סקס. אני לא שם ומעולם לא הייתי שם. אני מעדיפה התנזרות מוחלטת על פני סקס שגורם לי להתבאס על עצמי ועל העולם שעות אחרי שהוא נגמר.

סקס טוב, בעיניי, לא מחייב אהבה. הוא כן מחייב כבוד הדדי, חיבה ואכפתיות וכל השלושה יכולים להיות שם גם אם פגשת את הפרטנר לפני 10 דקות ולא להיות שם גם אם אתם מכירים שנים. בכל מקרה, בהעדר השילוש הזה - אני לגמרי מעדיפה לראות טלוויזיה.

לקח לי המון שנים להגיע לתובנה הזו, המון שנים של סקס עם אנשים שלא היו ראויים לגעת בקצה הזרת שלי, סקס שאני מצטערת שאפשרתי לו לקרות, סקס גרוע.

אל תנסו להבין מה כתוב על העוגה. חגיגות 33 בקרב המשפחה. צילום ביתי

שיהיה ברור - כשאני כותבת 'סקס גרוע' אני לא מתכוונת לגברים צעירים, ביישנים, חמודים ומסורבלים שלא ידעו מה לעשות וגיששו את דרכם באפילה. כולנו, כולל אותי, היינו כאלה פעם והרי אף אחד לא באמת ידע מה לעשות בפעמים הראשונות. אני מתכוונת לאנשים שלא ראו אותי ממטר, לאלה שהתייחסו אליי מגעיל או לא התייחסו אליי בכלל, לדושבאגים שלא הפנימו שבסקס, להבדיל מאוננות, נמצא עוד אדם אחד (לפחות) איתם בחדר ולאדם הזה יש צרכים, רצונות וגבולות. בעצם, אם אני חושבת על זה שנייה אחת נוספת, אני לא מצטערת על סקס גרוע אלא על בני אדם גרועים שבחרתי להימצא לצדם, אפילו ללילה אחד.

אני מצטערת שמצאתי את עצמי במיטה עם איזה אפס תורן ש"הסכים" לשכב איתי בתקופות בהן ההסכמה הזו נראתה לי מחווה מדהימה. אני מצטערת, אור. אני מצטערת שלא שמת לב שמגיע לך יותר מזה ואני שמחה בשבילך שאת כבר לא שם יותר. אני שמחה בשבילך שאת יודעת להפסיק כשלא מתאים לך, שאת יודעת להצביע על הדלת כשצריך להצביע עליה, שאת יודעת לומר מה בדיוק את רוצה, שהמשפט "אוי, לא נעים לי ממנו" שייך לעבר. אני שמחה בשבילך שלמדת מה עושה לך נעים ועל מה את צריכה לוותר, אני שמחה בשבילך שלמדת לחבב את עצמך קצת יותר או לפחות לא לשנוא 24/7.

2.      התייחסתי להורים שלי פחות יפה ממה שמגיע להם

אני זוכרת את היום ההוא, 9/9/2003, בה"ד 11 בצריפין, חמש ומשהו בערב, אני ושתיים נוספות מהסגל הפיקודי קשקשנו במשרד ואז היה רעש מחריד, מעין 'בום' כזה שמחלק את החיים ללפני ואחרי ומיד אחריו כאוס מוחלט. צעקות, בכי, היסטריה, חוסר הבנה, חוסר וודאות, מסוקים באוויר ורעש בלתי נגמר של צופרים - אמבולנסים ומשטרה ועוד אמבולנסים ועוד משטרה. בכריזה שמעתי את המשפט 'מצב כוננות 5- אמת' ורצתי לחפש את החיילות והחיילים שלי. בצורה מעוותת ואבסורדית, כזו שרק צה"ל מסוגל לייצר, הדבר היחיד שעניין אותי הוא החיים שלהם, לא שלי. בגיל 20 הרגשתי אחריות מלאה על החיים האלה של בני ובנות ה-18 וחצי. ובין הריצות, לספירת ראשים, לצעקות 'מי חסר? תגידו לי מי חסר!' שכחתי שיש לי הורים. בתוך כל הטירוף הזה, שכחתי אותם. שכחתי את ההורים שלי.

לא התקשרתי לומר להם שאני חיה, נתתי להם לשמוע את החדשות מכלי התקשורת, להביט בחוסר אונים במסך הטלוויזיה ששידר ממקום הפיגוע, אותו מקום בו הם ידעו בוודאות שהבת שלהם נמצאת ולהתקשר אליי שוב ושוב ושוב ולא לקבל מענה. הנחתי להם לצלול לתוך התסריטים והתרחישים הגרועים ביותר שיכולים לקרות להורה בלי גרם של חמלה.

 

בת 33, רווקה ללא ילדים

אמהות יקרות, למה נדמה לכן שהייעוד הכי משמעותי בחיים הוא עשיית ילדים? ובואו נודה על האמת, כמו שאתן מרחמות עליי, אני מרחמת עליכן

לטור הקודם ב'אלנבי פינת יהודה הלוי'

 

אחרי שעה ו-56 דקות נזכרתי בקיומם. אין דרך אחרת לומר את זה- הם פשוט לא עלו לי בראש, אפילו לא לרגע. לא חשבתי שצריך להתקשר אליהם, לא חשבתי שהם דואגים. לא חשבתי עליהם, נקודה.

וכשנזכרתי בהם, הואלתי בטובי לחפש את הנייד שלי. דמיינו לעצמכם טלפון נייד נוקיה של לפני 13 שנה בצבע אפור שכתוב עליו '98 שיחות שלא נענו'. 98 שיחות ב-116 דקות. בגדול, הם התקשרו שוב ושוב ושוב, כאחוזי אמוק. חייגתי אליהם בחזרה ואבא שלי ענה.

עברו מאז 13 שנה אבל אני לעולם לא אשכח את הרגע הזה, לא את המילים שלו אבל בעיקר לא את הצליל של הקול שלו, משהו חורק כזה, שבור, עמום, כמו כלי שמישהו ריסק על הרצפה בכל הכוח.

לא נשארה בו שום אנרגיה לנזוף בי אבל הוא ניסה "איפה את?!", הוא זעק בלחישה לאפרכסת, "איפה את? את בסדר? למה לא התקשרת? לא ענית לנו... ניסינו... אנחנו ניסינו... למה לא ענית?"

הרגעתי אותו ואמרתי לו שהכל בסדר או לפחות שאני בסדר. הנשימה שלו חזרה אט אט לקצב הרגיל. ואז הוא מלמל, חצי לי- חצי לעצמו "כבר ראיתי הלוויה מול העיניים".

ואני, ביהירות וקלילות וטיפשות וביטחון עצמי מופרז ועזות מצח של בת 20 שכל החיים לפניה אבל היא כמובן כבר יודעת הכל, צחקתי ברוע ויריתי: "וואלה? הלוויה? מגניב. איזו הלוויה דמיינת, אבא, את שלי או את שלך?"

והוא לחש לאפרכסת: "טיפשה, אם אני קובר אותך אני קובר גם אותי...זאת אותה הלוויה".

אור סופר ואבא

שכחתי אותם. אני ואבא (הכרחתי אותו להצטלם איתי סלפי)

אני מצטערת על הרגע הזה, אבא. ועל עוד מיליון רגעים אחרים בהם שכחתי אתכם בעוד שלכם לא היה אפילו רגע אחד ב-33 שנים האחרונות בו שכחתם אותי. אני מצטערת שהדרתי שינה מעיניכם, שהפחדתי, שהדאגתי, שייסרתי, שמחצתי את הלב ולקחתי כל פינה אפשרית במוח בלי להתנצל ובעיקר בלי לומר תודה.

אני מתנצלת על ההתנשאות, על החוצפה, על כפיות הטובה, על העיוורון ועל המון מילים שנזרקו לחלל החדר בלי מחשבה. אתם עושים עבודה טובה ואני צריכה לזכור לומר לכם את זה לעתים קרובות יותר.

3.      התייחסתי לגוף שלי פחות יפה ממה שהגיע לו

אני מצטערת על שנים רבות מדי של אוכל גרוע, מחסור בשעות שינה, העדר ספורט ושימוש מופרז למדי ב"משככי כאבים". אני מתנצלת שלא קיבלתי את הגוף הזה ועטפתי אותו באהבה ובהכרת תודה וניסיתי לשנות אותה מבוקר עד לילה בתיעוב ובשנאה, לא בחיבוק. אני מצטערת על שדחפתי לתוכו זבל, כל זבל שהיה בסביבה, על שהרעלתי אותו והרסתי אותו והתעללתי בו ובזתי לו והראיתי נכונות תמידית להחליפו בכל גוף אחר. סליחה גוף. אתה בסך הכל די בסדר וגם אם אתה לא בסדר, אתה לגמרי שלי. שנאתי אותך כי העולם לימד אותי לחשוב שאתה פגום. לקח לי מלא זמן להבין שאתה ממש אחלה. מקווה שאתה סולח לי ונכון שגם היום לא מדובר באהבה מטורפת אבל היי! לפחות שנות השנאה מאחורינו, כן?

אור סופר

4.      לא הצלחתי לשמור על קשרים עם אנשים שנכנסו לי ללב

אני גרועה בשמירה על קשר, גם עם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. אני דחיינית ועצלנית ואם אפשר להתקשר היום ואפשר להתקשר מחר, כמעט תמיד אני אבחר להתקשר מחר. או מחרתיים. או מתישהו. או שאחכה כבר שהצד השני יתקשר. לחזור למישהו שהתקשר זאת כמעט תמיד מטלה עבורי, גם אם אני נהנית מהשיחה.

למרבה הצער, לתכונה המקוללת הזו יש נטייה להרוס חברויות כליל או לכל הפחות לחבל בהן.

אני מצטערת על כל הקשרים הפוטנציאליים שיכלו להתפתח לו רק הייתי קצת פחות מיזנתרופית ואגואיסטית ומצטערת על כל הקשרים שהתפתחו מעט מדי כי לא השכלתי לשמור על הגחלת עמם. אני מצטערת על הפער בין האהבה שאני חשה לחברים שלי לביטוי שלה בפועל.

*******

ויש עוד כמה דברים קטנים, כאלה שתמיד יעקצצו לי בלב כמו ההר שלא טיפסתי עליו כי פחדתי, בחור שלא נישקתי כי התביישתי, מאכל חדש שלא טעמתי כי נרתעתי, חולצה שלא קניתי כי היא הייתה יקרה מדי והופעה שלא הייתי בה כי נזכרתי מאוחר מדי ונגמרו הכרטיסים. אני מצטערת על מה שלא עשיתי, על המקומות בהם לא העזתי, על הרגעים בהם ניחמתי את עצמי עם המשפט "לא עכשיו, אולי מחר" בידיעה ברורה שאין מחר. אלו לא דברים ענקיים אבל זכורים היטב. אבל בסופו של יום, בשורה התחתונה, אין מצב להגיע לגיל 33 בלי לעשות טעויות בדרך. עכשיו רק נשאר לי ללמוד מהן ולפנות את הדרך לטעויות חדשות.

 

לעמוד הפייסבוק של אור סופר

לטור הקודם במדור