לפני חמש וחצי שנים, במהלך טיול בחו"ל, התאהבתי בבחורה. היא הייתה (היא עדיין) יפה וחכמה ומעניינת ולמרות שעד אותה העת התרועעתי בעיקר רק עם גברים, זה לא הרגיש מוזר בשום צורה. אחרי כמה ימים ולילות קסומים במיוחד הבנתי שהסיפור הזה לא הולך להסתיים בקרוב ושהגיעה העת לספר להורים על הזוגיות החדשה של הבת "הסטרייטית" שלהם.

רצה הגורל ושלושה שבועות אחר כך הם הגיעו לבקר אותי בגולה. אחרי שפרקו את המזוודות,  השתכנו במלון שלהם ואבא הלך לישון, ישבתי עם אמא שלי בלובי ואמרתי בשקט "אמא, התאהבתי". היא חייכה חיוך מדושן עונג ואמרה "נו, נו... ואיך הוא?" נאנחתי. "אמא, מה אם אני אגיד לך שזה לא הוא אלא היא, עדיין תאהבי אותי אותו הדבר?" פניה התכרמו ברגע. "זאת היא?", היא מלמלה. "כן", עניתי, "זאת היא. אני יוצאת עם בחורה, לא עם בחור. אז את עדיין אוהבת אותי אותו הדבר?", שאלתי. "כן, כן, אותו הדבר! מה הקשר בכלל, אה? מה הקשר?" היא צעקה, "אבל מאיפה הבאת בחורה פתאום?!".

נשמתי לרווחה.

***************

בעשור האחרון של חיי אני נתקלת בשאלה "איך הגיבו ההורים שלך?" שוב ושוב. מאז שנולד המדור הזה בו אני משתפת אנשים רבים (רבים מדי, לטעת ההורים שלי) בחיי האישיים, אני נתקלת בה קצת יותר. היא מגיעה בשלל וריאציות- מה ההורים אמרו? איך קיבלו את זה ההורים? וההורים- מה יש להם להגיד על זה? תגידי, זה לא מפריע להורים שלך?- אבל הבעת הפנים היא תמיד אותה הבעה: משהו שנע בין השתאות לסקרנות אמיתית.

ההורים שלי הם שני אנשים ממוצעים למדי שנישאו כדת וכדין לפני עשרות שנים וחיים את חייהם בשקט ובצנעה בעיר סבירה במרכז הארץ. בני המעמד הבינוני שעבדו קשה במהלך חייהם, לא מעשנים, לא שותים, לא מנקרים עיניים ולא עושים פרובוקציות. אתם יודעים, אנשים נורמאליים.

אז איך השניים האלה מקבלים את העובדה שבת הזקונים שלהם כבר בת 33, מעולם לא התחתנה, מעולם לא הביאה ילדים (לא, היא אפילו לא "עובדת על זה"), נמשכת לנשים ולגברים כאחד, צמחונית, מעשנת, גרה לבד בתל אביב ולמדה "איזו שטות באוניברסיטה שאין מה לעשות איתה" (מגדר)?

ובכן, הם מאוכזבים.

הם לא יודו בזה בפניי אבל אין צורך בכך. יש שתי אמיתות שלמדתי לחיות את חיי בצלן:

 האמת הראשונה היא שאני מאכזבת את ההורים שלי. והאמת השנייה היא שהעובדה הזו מכאיבה לי מאוד.

כבר כמה שנים אני מתחבטת בשאלה אילו מבין האמיתות מכאיבה לי יותר:העובדה שהם מאוכזבים או העובדה שאכפת לי שהם מאוכזבים ועדיין אין לי תשובה.

מה ההורים שלי היו רוצים? ובכן, שאני אהיה נורמאלית. נכון, לא גנבתי, לא רצחתי, סיימתי שני תארים אקדמיים, אני מפרנסת את עצמי ואני יודעת שהם גורפים לא מעט מחמאות על הבת שלהם מאנשים שונים בנושאים שונים. ועדיין, אין בזה די. הם רוצים שאתחתן, שאביא ילדים, שאפסיק כבר "עם השטויות". זה לא שהם הורים רעים שמקשיבים רק לעצמם ומתעלמים מהרצונות, השאיפות והאישיות של הבת שלהם, מה פתאום? הם רוצים את זה כי הם אוהבים אותי מאוד והם באמת מאמינים שיהיה לי טוב יותר בחיים אם רק איישר קו עם העולם.

אז מה אני עושה עם זה? ובכן, לא הרבה. הרי לא אשנה את חיי מן הקצה אל הקצה רק כדי שאמא שלי תהיה מבסוטה. הרי לא אביא ילד לעולם רק כדי שאבא שלי יחייך אבל אני מודה שמדי פעם, כשהבחירות שלי הולמות את המצופה ממני, זה משמח אותי יותר מכל דבר אחר.

אז איך הם קיבלו עד כה את ההחלטות, הבחירות ואורח החיים שלי?

בשתיקה. מדי פעם מלמלו לעברי איזו הערה עוקצנית, מדי פעם שאלה שנזרקת לחלל בחצי פה. לפעמים פרצוף לא מרוצה או אנחה קלה. הם לא צועקים, לא מאיימים, לא מתערבים, לא מציבים אולטימטום לדאגה ולאהבה שלהם, לא מתנתקים ולא רוקעים ברגליים וצווחים "גברת! עד כאן!". רוב הזמן נראה לי שהם לוקחים נשימה עמוקה, בולעים את הגלולה גם אם היא לא ממש טעימה להם וממתינים בחשש קל לגלולה הבאה.

ואולי זו הדרך הנכונה ביותר.

העולם הזה מלא בילדים שאכזבו את ההורים שלהם. משפחה דתית שאחד מילדיה חזר בשאלה, אמא שהיא גורו של ספורט ,בריאות ותזונה נכונה שמגדלת ילדה שמנה, שני פרופסורים עם ילד שפותח קיוסק, זוג ציונים נלהב שהילד שלהם מעדיף לרדת מהארץ, דון ז'ואן דה לה שמאטע ששכב עם חצי מנשות תל אביב היפות שמגלה שהבן שלו הומו או א-מיני, שמאלני שיוצא חלציו הוא פעיל להב"ה ועוד מיליון דוגמאות שוודאי תוכלו לחשוב עליהם לבד.

לפעמים התפוח נופל קרוב לעץ. ולפעמים לא. בעצם תמיד יהיה לפחות מובן אחד בו התפוח נפל ממש רחוק מהעץ ואין לנו בהכרח מה לעשות עם זה.

רגע! אבל הכל עניין של חינוך, לא? אני אחנך אותו והוא יהיה בדיוק מה שאני רוצה שהוא יהיה ויחזיק בערכים שאני מחזיק וינהל את אורח החיים שאני מאמין שהוא נכון. האמת העצובה היא שבהרבה מאוד מקרים, לא ממש. חלק מהערכים שרציתם להטמיע אכן יוטמעו. חלק מהאמונות ותפיסות העולם והשאיפות אכן יתגלמו בילדים שלכם. וחלק לא.

ילדים לא עובדים בהגשמת החלומות של ההורים שלהם. אף ילד לא עובד בזה וטוב שכך. האמת היא שילדים הם אנשים קטנים שיהפכו מתישהו לאנשים גדולים, יצורים אוטונומיים לגמרי עם ערימה של חלומות וערכים משל עצמם. חלק מהם יהלמו את התפיסה שלכם לגבי מה נכון וחלק לא.

אז אם אין לנו השפעה, מה בדיוק אנחנו עושים פה? למה זה טוב כל ההורות הזו? ודאי שיש לנו השפעה. חינוך הוא פחות או יותר הבסיס להכל. אבל גם החינוך המושלם להערכתכם לא יקנה לכם בדיוק את הילד שאתם רוצים. ראשית, גם אם נורא בא לכם, שום ילד לא מחונך רק על ידי ההורים שלו. הוא מחונך על ידי הסביבה החברתית שלו, מוסדות הלימוד אותם הוא פוקד מדי יום, אמצעי התקשורת שהוא צורך, מבוגרים משמעותיים אחרים שהיו בסביבה (כאלה שאתם בחרתם וגם כאלה שלא), חברים, משפחה מורחבת, מחנכים שונים בכל מיני מסגרות ואנשים שנכנסו לחייו רק לרגע, השאירו משהו והלכו. יש לכם משקל עצום אבל אתם ממש לא לבד. בנוסף, ילד לא מתחנך רק לפי מה שאתם אומרים לו אלא (ואולי בעיקר) מה שאתם לא אומרים.

שנית, אתם לא אחראים לכל האירועים והחוויות המכוננות בחיים של הילד שלכם. אתם יכולים לנסות אבל העולם יפתיע אתכם, לטוב ולרע, קחו את זה בחשבון.

שלישית, אין לכם באמת שליטה על תכונות האופי שהוא נולד איתן. גרוע מזה, פעמים רבות ניתן להבחין בנקל בתכונות אופי של ההורה המשתקפות באישיות הילד. אפשר לנסות לעדן את התכונות או להפנות אותן לאפיקים חיוביים אבל ילדים לא מגיעים עם סט תכונות לבחירת ההורה. זה מה יש.

בשורה התחתונה, גם אם לא נעים לנו להודות בזה, חינוך הוא כלי קריטי אבל מוגבל מאוד. ההורים שלי לימדו אותי מוסר עבודה, חמלה לאחר, חשיבות השכלה, סקרנות לעולם ולמקומות זרים אבל יש רשימה ארוכה של דברים שהם לא לימדו אותי או לפחות עשו הכל כדי ללמד אותי אחרת. זה לא עבד להם.

***************

באחד הימים, באחד מאותם רגעי חסד של כנות, שאלתי את אמא שלי אם היא גאה במה שיצא לה.

"נו, בטח גאה", היא אמרה, "מה יש לי לא להיות גאה?"

"במה את גאה?" ניסיתי אני, קרצייה שכמוני, לחלוב מחמאה.

אבל אמא שלי לא מיהרה להחמיא לי. במקום זה היא צחקה ומלמלה:

"בסך הכל יצא לי טוב, לא?".

ואולי, המשפט הזה הוא תמצית כל העניין. בסך הכל. אולי במקום לפרק את הילדים שלנו לבחירות ספציפיות, לנטיות מיניות, לאורח חיים, למעלות וחסרונות, אולי במקום לשים את הזרקור על כל הדברים שהיינו רוצים שיהיו אחרת, אנחנו צריכים להסתכל על ה"בסך הכל". ובמרבית המקרים, למרות הפערים ושברי החלומות, הורים רבים יכולים לטפוח לעצמם על השכם ולומר "בסך הכל, במשימה המטורפת והבלתי נתפסת הזו של לגדל אדם אחר, די הצלחתי. בסך הכל יצא לי טוב, לא?"

 

לעמוד הפייסבוק של אור סופר

לטור הקודם במדור