השבוע נכנסה למשרד מזכירת מערכת האתר שלנו, עלמה עתירת חן ושכל, עם סיפור שכ-ו-ל-ם חייבות לשמוע. אחרי שכולנו הקשבנו לה בעיניים בורקות ופה פעור, הגיע תורכם.

מעשה שהיה כך היה: אתמול בנסיעה במונית שהוזמנה מ'גט טקסי' סיפר לה הנהג שביום הקודם הוא אסף בחורה מרחוב כלשהו בתל אביב בשעות הערב. היא נכנסה אליו למונית, הוא שאל בענייניות "לאן נוסעים?" והיא אמרה בפשטות: "פשוט סע, אוקיי? סע לאן שבא לך". הנהג לא התווכח והתחיל לנסוע, ככל הנראה מתורגל כבר באנשים מוזרים עם בקשות מוזרות שנכנסים לו למונית והרי מדובר בגט טקסי, כן? הנסיעה הזו, לאן שלא תהיה, כבר שולמה. וכך הם נסעו להם בשתיקה. הרכב גמע את רחובות תל אביב מצפון עד דרום, ממזרח למערב. קילומטרים על קילומטרים, בלי לעצור ובלי לשוחח. אחת לכמה דקות שאל הנהג לאן להמשיך והצעירה אמרה שוב ושוב "לשומקום ספציפי. פשוט סע". אחרי זמן נסיעה ארוך למדי, כשעל המונה הופיע הסכום 300 שקלים, הנהג אמר לה "תראי, אני יכול להמשיך אבל עד מתי? קרה משהו? את צריכה עזרה? אולי כדאי שאני אעצור איפשהו? את כבר על 300 ?!".

חזרה מדייט גרוע

הבחורה חייכה והסכימה לספר לו מאיפה בדיוק הגיעה ולמה לא ממש אכפת לה מה כתוב על המונה. מסתבר שהיא הכירה בחור בטינדר ואחרי תקשורת לא ארוכה במיוחד היא הגיעה אליו הביתה במונית, עלתה במדרגות ודפקה על דלתו. הבחור עמד בדלת הכניסה, סקר אותה מכף רגל ועד ראש ואז אמר לה: "לא, את לא נראית טוב. אני לא בעניין. חכי רגע כאן, אני אזמין לך מונית. עליי". היא הביטה בו בהלם בזמן ששלף את הטלפון הנייד מהכיס ומצא את האפליקציה הנכונה. כל הסיפור ארך כמה דקות. הבחורה ירדה במדרגות ישר למונית שהדושבאג הזמין לה והעבירה את השעה וחצי האחרונות בבזבוז כספו ובהחזרת הסומק ללחייה.

אני לא יודעת מי הבחורה הזו אבל הסיפור כל כך מופרך שהוא חייב להיות מציאותי. קשה לי לחשוב שנהג מונית פשוט ייבדה אותו מלבו סתם כך. מה שכן, אני ממש רוצה להכיר את הבחורה הזו ולו רק בשביל לומר לה 'שאפו' על הנקמה המהירה, המוצלחת והיצירתית. בנוסף, הייתי שמחה לראות את פניו של הבחור כשיגלה כמה עלה לו השיטוט הלילי הזה ברחובות תל אביב. מסתבר שלפעמים לא משתלם כלכלית להיות אפס.

(ייאמר כאן בסוגריים- לא, אני לא חושבת שהוא היה חייב לשכב איתה רק כי הוא הזמין אותה אליו הביתה. זכותו של כל אדם לסרב ליחסי מין בכל שלב שהוא ואני הראשונה לצעוק את זה אבל יש דרך להתנהג עם בני אדם. הדרך הספציפית הזאת פשוט דוחה ולא מתקבלת על הדעת).

אחר כך נזכרתי בפוסט הגאוני של נטלי כהן בקבוצת הפייסבוק "סופרגירל זה אופי" שגרף קרוב ל-4,000 לייקים ומאות שיתופים:

קראתי את הפוסט הזה בנשימה עצורה. בסיומו התחשק לי לקום על רגליי, לעמוד זקוף ולמחוא כפיים סוערות לאישה הזו. בפועל רק חייכתי לעצמי, מלמלתי 'וואו, אחותי, כל הכבוד' ומיהרתי לשלוח לחברותיי צילום מסך. שיהיה ברור: אני כבר מזמן לא בהלם מהרמה שגברים (ובני אדם באופן כללי) יכולים להגיע אליה. ניסיוני לימד אותי שים המלח זה מקום גבוה עבור אנשים מסוימים. אני גם לא בהלם שיש בעולם נשים יצירתיות ואינטליגנטיות שיודעות לספק תגובות גאוניות בסיטואציות מביכות. אני כן המומה ממהירות התגובה. אני מודה שהיכולת שלה להתעשת ברגע האמת ולחשוב על דרך כל כך יצירתית להגיב לאפס הזה הפילה אותי מהכיסא. הרי הייתי בסרט הזה בעבר. כלומר, לא בדיוק בסרט הספציפי הזה - התמזל מזלי וטרם יצא לי להיתקל בגבר "נטול ארנק" ששותה 4 כוסות יין – אבל אני מכירה היטב התנהגות דוחה ופוגענית שמשאירה אותך בהלם ואת הרצון העז להגיב כראוי ואני מודה: לרוב, אני נכשלת במשימה.

אני נכשלת במשימה למרות שאני אינטליגנטית ושנונה עם פה גדול ואוצר מילים נרחב ויכולת לעשות שימוש אפקטיבי מאוד באוצר המילים הזה. אני נכשלת במשימה למרות שאני יצירתית ויש לי רעיונות מעולים מפעם לפעם. אני נכשלת במשימה למרות שבראש שלי שוכב לו ארסנל תגובות מבריקות לגברים אידיוטים עבור כל סיטואציה שלא תבוא. אני נכשלת שוב ושוב כי ברגע האמת, הארסנל נעול על מפתח והאישה החכמה עם משפטי המחץ בורחת לאלף עזאזל. בסיטואציה עצמה נותרת אישה ממוצעת עם פה פעור ועיניי עגל שמסרבות להאמין. שום רעיון נקמה מפעים לא עולה לי בראש. שום תשובה מוחצת לאיוולת לא מוטחת על השולחן. שעתיים אחרי, כשהעלבון כבר צורב (מגיע יחד עם רגשות אשם נוסח "יא, מטומטמת, איך לא עשית XXX") מגיעות כל התגובות המקסימות שהייתי יכולה להציע לו.

 

מה המספר האידאלי של פרטנרים למיטה?

מחקר בריטי חדש גילה מה התשובה שגברים ונשים באמת רוצים לשמוע כשהם שואלים "עם כמה שכבת בעבר?". עם כל הכבוד לתוצאות המחקר, הניסיון לימד אותי שמדובר בשאלה מיותרת שאין באמת איך לצאת ממנה

לטור הקודם ב'אלנבי פינת יהודה הלוי'

 

הבעיה שרובנו מעולים בתגובות בדיעבד. בכלל, אין דבר קל יותר מלהיות חכם בדיעבד. אחרי שהשוק הראשוני חלף, האירוע הסתיים, הנתונים עובדו ונותחו וזכו לפרשנות ראשונית ואז לפרשנות חלופית ואז לפרשנות נוספת, בוצעו השוואות לאירועי עבר, נבדקו כל הזוויות של הסיטואציה ונולדו מסקנות - או אז מגיעות התגובות האפשריות הטובות ביותר.

אני מאוד אוהבת אנשים שמגיבים לסיפור ב"אני הייתי..."

וואלה? באמת? אתה היית? היית עושה את הדבר הנכון? הדבר שאותו מספר הסיפור לא השכיל לעשות, נכון? כמה נוח זה להשתרע על המיטה בביתך החמים ולספר לעולם מה א-ת-ה היית עושה באותה הסיטואציה. בואו, אנשים יקרים, אני אעזור לכם, אתם לא באמת יודעים מה הייתם עושים. אתם אולי יודעים מה הייתם רוצים לעשות. וזאת לא חוכמה גדולה מדי. גם אני יודעת מה הייתי רוצה לעשות. זה לא אומר שהצלחתי בפועל לעשות את זה. רגעי האמת בחיים האלה נראים קצת אחרת. לפעמים הרבה אחרת.

אור סופר

יש לי תגובות מעולות בדיעבד. אור סופר. צילום: אלעד אקרמן

אז לא, לא מצאתי תגובה הולמת לחתיכת חלאה שאמר לי 'אני הולך רגע לשירותים' באמצע מסיבה, השאיר אותי יושבת על ספה לחכות לו ולא טרח לחזור עד עצם היום הזה (מצאתי אותו אחר כך, למקרה שתהיתם. לא התנצל וגם לא הבין איפה הבעיה). לא מצאתי מילים נכונות לאשפה שבחן את הגוף שלי מלמעלה עד למטה ואמר "הבעיה העיקרית עם הבגדים האלה היא שאני לא בטוח שיש מה לתפוס, את מבינה? את נראית לי רזה מדי". לא הצלחתי לשלוף שום אס מהשרוול לזה שסימס לי רבע שעה לפני דייט בבית קפה כשאני כבר לבושה, מבושמת, מאופרת ומוכנה לצאת שהוא עייף אז או שנוותר או שאני מגיעה אליו הביתה ו"תביאי בירות בדרך". מצטערת, לא הצלחתי להגיב להם כמו שמגיע להם ויש מצב טוב שלא אצליח גם בפעם הבאה.

קצת נמאס לי לשמוע "את צריכה לסנן יותר טוב את הגברים שאת מתראה איתם". אני מסננת אותם הכי טוב שאני יכולה, הכי טוב שאני יודעת. מסננת ממש. מסננת הרבה. יש שיגידו "מסננת מדי". ועדיין, חולירות תמיד היו ותמיד יהיו. במקום להעמיד את עצמי לבית דין שדה אחרי כל מפגש כזה אני מעדיפה להזכיר לעצמי שסטטיסטית, כרווקה תל אביבית, הסיכוי להימנע ממפגש עם דוש הוא אפסי וכמובן, לשנן את שתי הקלישאות המוכרות, החבוטות והנכונות עד כאב: "זה לא אני, זה הוא" ו-"דושבאגים לא מתים. הם רק מתחלפים".

לעמוד הפייסבוק של אור סופר

לטור הקודם במדור