היא הייתה בת 27, ישראלית שהתגוררה באותה תקופה עם הוריה בקלן, גרמניה. הוא היה בן 29, יהודי יליד צרפת שחי את מרבית חייו בבריסל, בלגיה, איש עסקים מצליח ובן יחיד למשפחה עשירה מאוד. דודה שלה היא זו שסיפרה לה על קיומו וכך נקבע להם בליינד-דייט, אליו הוא הגיע במיוחד, כל הדרך מבריסל לקלן, שעתיים וחצי נסיעה והשתכן במלון מפואר בעיר.

עוד לפני כן, כשהם שוחחו בטלפון, הבחור קבע תנאי מעניין למפגש ביניהם - לא משנה מה יקרה ואיך תלך הפגישה הראשונה- הם ייפגשו לפחות פעמיים ורק אז יחליטו האם להיפגש שוב. היא הסכימה ואפילו התלהבה ממקוריות המחשבה, בלי שיהיה לה שמץ של מושג לאן עתידים להתפתח שני הדייטים האלה.

ההתחלה

"הפגישה הראשונה הייתה לא מוצלחת בעליל. הוא הגיע באיחור, נראה חנון למדי ובכלל לא נמשכתי אליו. למרות זאת החלטתי לעמוד בהתחייבות שלי לפגישה נוספת וקבעתי איתו למחרת ב-10:00 בבוקר לארוחת בוקר במלון חמישה כוכבים שהוא ישן בו. חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי "נו, לא נורא, זו רק ארוחת בוקר. עד 12 אני אהיה בבית".

למחרת אני מגיעה בשעה 10:00 ללובי המלון והאיש לא מגיע. ממתינה 5-10 דקות וכלום. הוא איננו. אני מתקשרת והוא מתנצל ואומר "לא התעוררתי, סליחה, בבקשה תחכי לי". בסופו של דבר הוא ירד לארוחת בוקר ואמר שהוא לא ישן כל הלילה כי הוא התרגש מהפגישה איתי. ישבנו לאכול, השיחה הייתה נעימה ובסופה הוא אמר לי 'מה דעתך שתראי לי את האזור? אני לא מכיר את קלן'. הוא היה מאוד ג'נטלמן וחביב אז הסכמתי והפכתי למדריכת טיולים ליום אחד.

ארוחת בוקר במלון

כשהגענו לאזור קניות יוקרתי הוא פתאום אמר 'אני מאוד רוצה לקנות לך משהו'. לא התלהבתי ולא הרגשתי עם זה נוח כי אני לא אוהבת שמבזבזים עליי הרבה כסף אבל הוא התעקש וקנה. נפרדנו בסוף אחה"צ, בלי נשיקה ובלי שום דיבור על המשך. הוא היה אמור לנסוע בחזרה לבלגיה עוד באותו הערב.

למחרת הוא מתקשר ואני שואלת אותו איך הייתה הנסיעה הביתה והוא אומר "לא נסעתי ואם יש לך זמן ורק אם יש לך זמן, יהיה לי העונג להיפגש שוב".

נפגשנו באיזו מסעדת יוקרה, אכלנו ארוחת צהריים. אני זוכרת שהוא מאוד הצחיק אותי. בשלב הזה התחלתי להבין שאני מדברת עם מישהו מאוד חכם ומשעשע. בסוף המפגש הזה הוא נותן לי נשיקה ואומר לי "את תהיי אשתי". ואני אומרת לו "מממ... לא נראה לי" וצוחקת. למחרת אני מקבלת זר ורדים ענקי לעבודה. לא יודעת מאיפה הוא השיג את הכתובת המדויקת של המקום".

התאהבתי

התחלנו לדבר באופן רציף בטלפון. לקח לי איזה שלושה שבועות להיכנס איתו באמת לקשר.

אחרי כחודש הוא הזמין אותי לסופ"ש בבלגיה. שיהיה ברור, הוזמנתי למלון, לא אליו הביתה. הוא לא רצה שארגיש חייבת לישון איתו, לשכב איתו או אפילו להיות איתו. "אם תרצי- תזמיני אותי", הוא אמר. כשהגעתי לחדר במלון גיליתי שכל המידע שהוא הספיק לאגור עליי עד הזמן הזה, פשוט ממתין לי שם - מהאוכל ועד המגבות. זה היה חמוד ממש.

בלילה הראשון הזמנתי אותו לישון איתי בסוויטה. הסקס לא היה מדהים. הוא היה בסדר. לא יותר מזה. החיבור הפיזי בינינו קרה באיטיות. לעומת זאת, החיבור האינטלקטואלי קרה מהר מאוד.

הקשר בינינו התחיל להתפתח והתנהל על ציר בלגיה- גרמניה. הוא רומנטי מאוד, עושה לי המון הפתעות קטנות, מגיע פתאום בערב אחרי נסיעה של 300 ק"מ ודופק בדלת רק כדי לישון איתי, שולח כמויות אדירות של פרחים ומציף אותי במתנות.

אחרי חודשיים ביחד נסענו לסופ"ש ונכנסנו לחנות ספרים והוא אמר "תקשיבי, את מתרבות אחרת, אני מתרבות אחרת. תבחרי 10 ספרים שאת חושבת שעיצבו אותך בחיים האלה, 10 ספרים שחשובים לך ואני אבחר 10 משל עצמי ונחליף". יצאנו עם 20 ספרים מהחנות ובאותו רגע נראה לי שהתאהבתי בו.

עד היום אני שונאת את פראדה בגללו

ישר מההתחלה הוא כל הזמן אמר "בואי נתחתן". כל שני וחמישי הוא זרק את זה ואני תמיד אמרתי "למה? למה זה טוב? מה רע לך ככה?". אחרי שלושה חודשים הוא ביקש שאעבור לגור איתו בבלגיה ואני ניסיתי לדחות עוד קצת כי "עוד לא הכרנו" ו"מה בוער לך" וכו'. אחרי כחצי שנה נעתרתי ועברתי אליו לבלגיה. בהתחלה גרנו בדירה שלו ואחר כך עברנו ביחד לבית שקנינו.

ידעתי שיש לו כסף אבל לא ברמות האלה. כשנפגשנו ידעתי שהוא מנכ"ל של חברה ובוגר בית ספר ללימודים גבוהים אחד הנחשבים באירופה. ראיתי שהוא עובד ועובד קשה והרבה שעות אבל לא היה לי מושג שהוא גם יורש יחיד למיליונים. נהגנו לנסוע ביחד לטייל בכל רחבי אירופה, לאכול במסעדות הכי יקרות, לקנות את הבגדים של המעצבים הכי נחשבים, לבזבז ערימות של כסף על כל מה שהתחשק לנו. הוא קנה לי המון תכשיטים וכמויות בלי סבירות של פריטים מפראדה. עד היום אני שונאת את פראדה בגללו.

כשהתלוויתי אליו לכל מיני מקומות אז קניתי כל פעם שמלה חדשה כדי שלא יראו אותי עם אותו בגד. זה נורא הביך אותי ובכל פעם כזו התעקשתי לקנות גם לו. פעם אחת נכנסתי לחנות כדי לקנות לו חליפה והמוכרת שמעה את שמו ומיד נכנסה לסרט מהבחירה שלי וצעקה "לא, זה לא מספיק יוקרתי בשבילו".

הוא היה חנון אמיתי שחי חיים של עשירים במלוא מובן המילה. הייתה מישהי שטיפלה לנו בבית 24/7, כך שלא התמודדנו עם כל טרדות היום. אני זוכרת שבפעם הראשונה שהגעתי אליו הביתה הוא לא ידע איפה מכבים אורות בחלקים מסוימים בבית. הוא מעולם לא הכין לעצמו כוס תה. לא היה לו מושג קלוש איך נראה המטבח בבית שלו.

לקנות ביחד את הבגדים הכי יקרים

אני הגעתי ופתחתי לו צוהר לעולם. אני חושבת שאיתי הוא הלך בפעם הראשונה בחיים שלו לסופר, עשה דברים שבני אדם נורמאליים עושים כל הזמן, דברים פשוטים, דברים קטנים. אני זוכרת שקנינו שוקולד נוטלה ואכלנו אותו בבית עם כפית. זו הייתה הפעם הראשונה שהאיש הזה קנה נוטלה, פתח את הקופסא בעצמו, דחף לתוכה כפית ופשוט ליקק. הייתי בהלם מזה. כאילו, באמת אכלת כל החיים רק מה שהכינו לך?

הוא חגג כל חודש של ההכרות שלנו עם מתנה אבל הכסף היה משני לרמת העניין שהוא הפגין בי ובעולם שלי. יכולתי להגיד שהגעתי למסקנה מסוימת בנושא מסוים כי קראתי איזה ספר שסידר לי את הראש והוא מיד היה רץ לקרוא את הספר כדי שנוכל לנהל על זה דיון.

מערכת היחסים שלנו הייתה מבוססת על שיחות. שורצים שעות במיטה, מזדיינים ומדברים, פשוט חופרים בלי הכרה - מה אתה מרגיש, מה אתה חושב, במה אתה מאמין. מה אתה רוצה. מה דעתך...

בדיוק מהסיבה הזו, מה שהוא עשה הוא בגדר בגידה כפולה. איבדתי מאהב או בן זוג אבל הרבה יותר מזה - את החבר הכי טוב שלי.

הצעת הנישואין הרשמית

אחרי שנתיים של זוגיות, סבא וסבתא שלי חוגגים 50 שנות נישואין ואני רוצה לארגן להם מסיבה. אני מספרת לו על התכניות שלי והוא אומר לי "מה דעתך שנעשה להם הפתעה ונתארס"? חשבתי לעצמי: ,יאללה, למה לא? סבתא שלי חופרת לי כבר עשור עם כל מיני משפטים כמו "אני מתה לראות אותך כלה" ו"מתי כבר נראה אותך בלבן"... החלטתי לזרום איתו.

וזה באמת מה שקרה בפועל. סבא וסבתא שלי מגיעים למסיבת הנישואים של עצמם וזו הופכת להיות מסיבת האירוסין שלי. כולם שמחים ודומעים ואני עוברת פורמאלית לגור בבלגיה. קצת אחר כך קבענו תאריך לחתונה. כולם מסביב מבסוטים. לאף אחד לא נדלקה נורת אזהרה.

אני זוכרת שאמרתי הרבה פעמים לדודה שלי "תקשיבי, אני לא מתחתנת עם אהבת חיי" וחשבתי שזה בסדר. הוא סיפק את זמן השיחה, את הגירוי האינטלקטואלי התמידי ואת החברות וזה היה חשוב יותר מהכל.

את החתונה עצמה ראיתי כמסיבה מאוד לא מעניינת. הדבר היחיד שהתעקשתי להיות אחראית עליו היה ההזמנות. כל היתר - איפה בדיוק זה יהיה, אילו פרחים, אילו מפיות, מה יגישו לאכול ואיזו מוזיקה ישמעו - לא עניין אותי. אמרתי לאמא שלו- תעשי מה שאת רוצה, מבחינתי תורידי אותנו שם בהליקופטר. לא אכפת לי. אמא שלו מתכננת לנו את החתונה ואנחנו ממשיכים בשלנו, מבסוטים ורגועים.

הפיצוץ עם ההורים

מערכת היחסים שלי עם אבא שלו הייתה מצוינת, עם האמא קצת פחות. לא שהיו ריבים גדולים או משהו כזה, אני פשוט סירבתי להיכנס לנעלי הבת שלה. היא הייתה עסוקה בלהגביל אותנו ולנג'ס לנו כל הזמן - למה אנחנו לא קופצים לאכול? למה לא ענינו לטלפון? למה לא באנו? זה אף פעם לא הגיע לטונים גבוהים אבל זה היה שם ולי ולו היו הרבה שיחות על הנושא הזה.

בית הקיץ

קצת לפני החתונה הגיע זמן החופשה השנתית שלו עם ההורים. להורים שלו יש "בית נופש". הם נוסעים לשם כל שנה בקיץ. בשנה ההיא הוא לא רצה לנסוע איתם לשם. הוא רצה עצמאות מהם והחליט שהפעם אנחנו נוסעים לבד.

אחרי שחזרנו מהחופשה נסענו לסופ"ש אצלם והיה פיצוץ ענק בינם לבינו. אמא שלו כעסה מאוד שהוא לא כיבד את החופשה השנתית במחיצתם. אני הקפדתי לא להתערב בפיצוץ.

כשחזרנו מהסופ"ש הזה, בנסיעה לבית שלנו, אמרתי לו שכל העסק נורא טעון וכולם נורא לחוצים ונראה לי שיש לנו מספיק זמן לדחות את החתונה עד שהרוחות יירגעו. הוא עצר את הרכב באמצע הדרך בכעס. הלכנו לטייל קצת ליד הרכב והוא צעק עליי "את לא רוצה להתחתן איתי!". הוא מאוד נעלב ואני הסברתי לו שלא, אני רוצה להתחתן איתו אבל אולי כדאי קצת להירגע קודם והוא מתנגד בתוקף וצווח - "בואי נלך להתחתן בעירייה בלי ההורים שלי, לא אכפת לי". הרגעתי אותו שהכל יהיה בסדר.

בראש השנה אנחנו נוסעים להורים שלי בגרמניה והכל נהדר. בכיפור אנחנו נוסעים להורים שלו ויש מתח נורא באוויר.

באיזשהו ערב הוא מבקש שאחתום על הסכם ממון. היום, בדיעבד, אני חושבת שההורים שלו רצו שאחתום על הסכם ממון ולדעתי הוא לא רצה. לי לא הייתה שום בעיה עקרונית לחתום והסכמתי.

ערב לפני החתימה על הסכם ממון אני הולכת לרבנית ומציקה לה עם כל השאלות שלי אז אני יוצאת משם נורא מאוחר, מגיעה הביתה ויש בבית ריח חזק של סטייקים והוא שוכב במיטה ואני אומרת לו- "מה, אכלת רק עכשיו?" והוא אומר לי שההורים שלו שגרים מאוד רחוק מאיתנו באו לבקר והוא היה איתם עד עכשיו. זה היה לי נורא מוזר כי זה אף פעם לא קרה קודם אבל לא אמרתי כלום.

באותו הערב הוא מחפש את קרבתי, אנחנו מעבירים את הלילה בלהזדיין. למחרת התעוררתי מוקדם כדי לנסוע לעו"ד לחתום על הסכם הממון כמו שהוא ביקש ולהביא את שמלת הכלה שלי. אני כבר לבושה ומאופרת והוא קורא לי לחדר, מושך אותי לעוד זיון. הוא מנשק אותי בלי הפסקה ואני אומרת לו "מה יש לך אתה?" וצוחקת והוא אומר לי "טוב, תלכי לעו"ד ואז תבואי להגיד לי שלום במשרד לפני שאת נוסעת להביא את השמלה". ואני אומרת לו "אבל אני חוזרת היום בערב" והוא מתעקש שאבוא בכל זאת ומחבק אותי ומלטף ומצמיד ונוגע.

היום אני מבינה - זה היה הזיון האחרון.

ביטול החתונה

בסוף נחלצתי ממנו והצלחתי להגיע לדלת היציאה של הבית. נסעתי לעו"ד, קפצתי לומר לו שלום במשרד שלו ואז נסעתי לקלן, למדוד את שמלת הכלה שלי בפעם האחרונה ולהביא אותה איתי בחזרה לבריסל. זה היה יום חמישי שטוף שמש. החתונה שלנו הייתה אמרה להתקיים ביום ראשון. הוא דיבר איתי בטלפון כל הנסיעה. קשקשנו וצחקנו. 3 שעות נסיעה שהם 3 שעות שיחה. ניתקתי איתו רק כשהגעתי לחנייה של המקום.

אני מגיעה וכל הצוות מחכה לי. גם אמא שלי, בת דודה שלי וסבתא שלי שם. כל העולם איתי. כולם רצו לראות אותי לפני האירוע. אני מודדת את השמלה והיא מהממת. שקלתי אז 60 ק"ג והיה לי שיער ארוך יפהפה. הם איפרו אותי ועיצבו לי את התסרוקת שרציתי כי הם רצו לראות איך הכל נראה קומפלט. כשהם סיימו, אני עומדת שם, מושלמת עם השמלה, מאופרת, מסתכלת במראה, 48 שעות לפני.

במהלך כל הזמן הזה של ההתארגנות, הנייד לא מפסיק לצלצל ואני אומרת "די, נו, דיברתי איתו כל הדרך. תכף אני אחזור אליו" וכולם סביבי צוחקים, הספר, המעצבת, המאפרת... אומרים לי "וואי, איזה ניג'ס, איך הוא אוהב אותך, הוא לא יכול דקה בלעדייך".

באיזשהו שלב, שחררו אותי לרגע מכל הבלאגן של המדידות והתסרוקות ואני סוף סוף יכולה לרגע לענות לצלצולים הבלתי פוסקים שלו. אני לוקחת את הטלפון ליד ועונה לו בשיא החשק, שמחה יותר מתמיד.

והוא אומר לי "אהובתי, אל תחזרי".

אלה המילים בדיוק. אהובתי, אל תחזרי.

לרגע לא חשבתי שזו בדיחה. ידעתי שהוא לא צוחק עכשיו. הכרתי אותו, זיהיתי את הטון. זה היה אמיתי.

נשמתי רגע ואמרתי לו "אוקי, אז לא מתחתנים אבל תבוא לדבר איתי. אתה תיסע 100 ק"מ, אני אסע 100 ק"מ וניפגש באמצע.

הוא לא רצה, טען שזה לא יעזור, שזה לא ישנה כלום, שהוא החליט ואז הוא אמר "אני הולך לנתק את השיחה" וניתק. התקשרתי אליו שוב ושוב כאחוזת אמוק, בהיסטריה. הוא כבר לא ענה לי. אני זוכרת את המספר עד היום.

כלה בלי חתן

קרעתי מעצמי את כל השמלה והתחלתי לצרוח על כולם "תעזרו לי להוריד את זה עכשיו". איבדתי את העשתונות, הצלחתי להיחלץ מהשמלה, בעטתי בנעלי הכלה וירדתי במדרגות של הסלון חצי ערומה ויחפה. אמא שלי רצה אחרי במדרגות עם המכנסיים שלי וחולצת גולף וצעקה "מה קרה?! מה קרה?!" ואני צורחת "תעזבי אותי עכשיו". לקחתי את המכנסיים מהידיים שלה, לבשתי אותם מהר ברכב, התנעתי ונסעתי משם.

אמא שלי המסכנה התקשרה לאבא שלי, אמרה לו שהיא לא יודעת מה קרה ושהילדה נסעה.

אני לא זוכרת את הדרך חזרה לבריסל, רק שירד גשם כל הנסיעה אחרי שכל הבוקר היה שמש ושאמא שלי לא הפסיקה להתקשר אליי ואני צרחתי עליה שלא תתפוס לי את הקו. ניסיתי להשיג אותו שוב ושוב ולא הצלחתי. הוא פשוט לא ענה. התקשרתי למשרד שלו ואף אחד לא היה מוכן להעביר לי אותו.

הגעתי לבריסל, לבית המשותף שלנו ואמרתי לעצמי בראש שאם התיק שלו לא פה אז זהו, זה נגמר. הוא נסע וכלום לא יעזור לי. אני לא אמצא אותו בכל בריסל. התיק באמת לא היה שם וגם עוזרת הבית שלנו, זו שגרה איתנו 24/7 לא הייתה. הוא הוציא אותה מראש לחופשה. הוא ידע כל הזמן הזה.

התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שיבוא ושאני מחכה לו בהילטון. ההורים שלי הגיעו ואני בכיתי כל הלילה. אני לא זוכרת את רוב הלילה הזה. הכל מחוק לי. בשמונה בבוקר אבא שלו התקשר ואומר לי שהוא לא רוצה להתערב אבל עדיף ככה. ניתקתי לו והתעלפתי. באותו הרגע ההורים שלי החליטו שעוזבים עכשיו את בריסל וחוזרים לגרמניה.

בדיעבד אני יודעת שההורים שלי התקשרו בבוקר לאח שלי ואמרו לו "תקשיב, אנחנו חוזרים עם ס' היום וצריך לסדר לה חדר". אח שלי קפץ באותו הרגע לאיקאה וקנה לי הכל מהיסוד. אני מגיעה אחה"צ ומגלה שהחלל ששימש כמשרד של אבא שלי הפך תוך שעות לחדר במיוחד עבורי.

החיים שאחרי

יומיים אחר כך הוא התקשר. לא עניתי. לא רציתי לשמוע מה יש לו להגיד. לא רציתי לשמוע מה יש לאדם שעזב אותי עם שמלת כלה יומיים לפני החופה לומר לי. אחר כך היו הרבה טלפונים ממנו. לא הרמתי את הטלפון עד היום.

היית איתי בבוקר, דיברת איתי שלוש שעות כל הדרך. למה לא אמרת לי? איך עשית דבר כזה? מי אתה חושב שאתה, אלוהים? לא, לא רציתי לדבר איתו ואני לא מתחרטת על זה עד היום. מה אני אשמע ממנו? "סליחה? התחרטתי, זה לא מה שרציתי..."? הרי שום דבר שהוא יגיד לא יניח את הדעת בשלב הזה.

זו בגידה מטורפת. גבר שבוגד בך לצורך זיון זה משהו אחד. גבר שהחלטתם ביחד שאתם חותמים על איזשהו חוזה והוא מחליט פתאום לחתוך מהחוזה הזה ולהיעלם בלי להסביר ובלי לשוחח זה כבר דבר אחר. הוא לא סתם תקע לי סכין בגב, הוא גם עשה את זה בפרהסיה ואילץ אותי להתמודד עם ההשפלה הזו, מול המשפחה שלי, מול החברים, מול כל האנשים שהוזמנו לאירוע הזה.

חלק מהגדול מהמוזמנים הגיעו במיוחד לאירופה בשביל החתונה הזו ובנקודה בה הוא החליט לבטל את הכל, הם כבר המתינו לאירוע במלונות שלהם. כל הדבר הזה קרה בחמישי בצהריים. המקווה היה אמור להתקיים בשבת וביום ראשון החתונה.

ביום ראשון, במקום להתחתן נסעתי לפריז עם כל החברים שהגיעו מהארץ לחתונה. זה היה ניסיון להמתיק קצת את הכאב וההלם. החברה הכי טובה שלי ניסתה לנחם ואמרה לי "אבל אף פעם לא באמת רצית להתחתן". שני חברי ילדות רצו לנקום בו אבל כמובן שבסופו של דבר לא קרה עם זה כלום. העברנו חמישה ימים מטורפים בעיר האורות - מסעדות ובילויים עד הבוקר והם הראו לי את כל מה שהם תכננו לי לחתונה. אחר כך חזרתי לגרמניה ושקעתי בדיכאון עמוק.

בתקופה הזו הייתי שקטה לחלוטין ולא דיברתי עם איש. בכיתי כל הזמן, לא יצאתי מהבית, הלכתי לישון בוכה והתעוררתי בוכה. נעלבתי עד עמקי נשמתי ולא הצלחתי לתמלל את האכזבה והפגיעה. כתבתי המון מכתבים דמיוניים שלא נשלחו לאיש. יש לי מחברת שלמה. למזלי, אבא שלי ער מאוד למצב שלי והוא מבקש מאחותו הגדולה לבוא להיות איתי. היא מגיעה ולוקחת אותי תחת חסותה.

אחרי חודשיים כאלה אבא שלי מחליט שדי, הוא לוקח אותי לראות דירות כדי שאבחר אחת לעצמי. בכיתי כמו ילדה שבורה, אמרתי לו "אבא, אתה זורק אותי מהבית?" והוא אמר לי משפט שאני לא אשכח: "תחת קורת גג אחת, יש רק זוג אחד שמזדיין. לא שניים". במילים אחרות: את צריכה לבנות לך חיים משל עצמך. בחרתי את הדירה הכי זולה מתוך אלה שראינו ועברתי לגור לבד.

קברתי את עצמי בגרמניה ולא הגעתי לבקר בארץ במשך שנתיים מהבושה. החברים שלי הבינו אותי, היו מגניבים לגמרי ובאו לבקר אותי. הייתה מן תקופה כזו שכולם הלכו לידי על קצות האצבעות. מאז אסור להעיר לי משהו לגבי זוגיות. מותר לי הכל. סבתא שלי מעולם לא ביקשה שוב לראות אותי בלבן. זה נגמר לחלוטין, ירד על זה מסך ברזל. עם אמא שלי אסור לדבר על זה עד היום. היא מתעבת אותו ואסור להזכיר לידה אפילו את השם שלו.

הייתי מראה לך תמונה שלו אבל אין לי. השמדתי הכל. הצטלמנו המון. היו לי שני קרטונים מלאים באלפי תמונות. יום אחד, לפני עשר שנים, בהחלטה של רגע, ירדתי למטה מהדירה שלי בפלורנטין וזרקתי הכל לפח הירוק ברחוב.

היום

20 שנה חלפו מאז, בדיוק 20.

אני בת 50 היום. אין לי ילדים ומעולם לא התחתנתי.

הסיפור הזה שינה את כל מערכות היחסים שלי עם גברים. לא רציתי מאז לחיות בזוגיות עם אף אחד ולערבב אותו באמת בחיי. יצאתי עם המון גברים תחת העיקרון 'אתה תישן אצלי ואני אצלך'. לא עברתי לגור עם אף אחד שוב.

מלכתחילה לא הייתי בטוחה שמוסד הנישואין זה חובה ואז הגיע כל הסיפור הרק שרק חידד את זה. נשארתי מאוד כועסת על עצמי. עד היום אני כועסת על עצמי שלא הלכתי.

אבל לא ידעת.

נכון אבל התפשרתי. משהו בחינוך הוביל אותי למחשבה של "יאללה, תתחתני ותפסיקי לזיין ת'מוח" ובסופו של דבר גם לא עמדתי על העיקרון שלי וגם לא התחתנתי.

אין לי מושג איפה הוא היום. אין לי מושג האם הוא נשוי, האם יש לו ילדים. אני לא מוכנה לנסוע לבריסל. כף רגלי לא דרכה שם מאז. אני לא מוכנה לחזור לשומקום שהייתי איתו. לדוגמא, לא הגעתי ללונדון ב-20 השנים האחרונות כי איתו נסעתי המון ללונדון.

ובכל זאת, הבנאדם מוצא אותך, דופק לך בדלת, את פותחת ורואה אותו. מה את אומרת לו?

כלום. סוגרת את הדלת בחזרה. אני לא מאמינה בסגירת מעגל. מה שרלוונטי לזמן מסוים בחיים שלנו אי אפשר לשעתק לזמן אחר. אני חושבת שלאנשים יש תפקידים בחיים שלנו והתפקיד שלו הסתיים.