הפעם הראשונה שבה ראיתי את האיש שלי לבוש בז'קט ומכנסיים מחויטים היתה כשתכננתי לחלוק בו עם אחרות. ירדנו במדרגות תלולות, לתוך מועדון לונדוני חשוך שהרגיש מנוכר מהרגע שנכנסו אליו, ואני הסתכלתי אחורה, אליו ואל כל האלגנטיות ששפעה ממנו פתאום ושאלתי את עצמי אם אני באמת מתכוונת לחלוק בו עכשיו. הגוף שלי רעד. לא רק כי רגע לפני כן הפקדתי במלתחה את המעיל הדק שלי שגם ככה בקושי הגן עליי מהקור שבחוץ. זה היה הרעד הזה של שיניים נוקשות מלחץ ואצבעות שמשחקות עם עצמן וגרביונים שאת מרגישה היטב איך הם מתוחים לך על העור ורק חושבת על כמה מביך זה יהיה אם מישהו יוריד אותם ממך והם ישאירו סימן.

אבל היחיד שהוריד אותם ממני בסוף היה הוא.

חיפשנו את עצמנו במשך שעתיים בתוך חושך אדום וספות קטיפה וקירות מחופי מראות, סביבנו כולם דוברי אנגלית, אבל ממש לא דוברי ישראלית. עברנו פעם אחר פעם מבעד לווילונות השחורים, בכל פעם כזו רואים איך החדר ומיטות הענק שבו מתמלאים בגופים ובגניחות ובסקרנים אחרים כמונו שמסוגלים רק להציץ על אחרים בהשתאות, אבל לא מסוגלים לעשות צעד מעבר לכך. אפילו הפרדנו כוחות בשלב מסוים, מניחים שאולי אנחנו פשוט מקשים אחד על השנייה, שמים ברקסים ולא מרגישים בטוחים מספיק להיפתח כשאנחנו זה ליד זו. אז התפצלנו, מוכנים לכאורה לתת לערב הזה הזדמנות אמתית. הרי אנחנו כבר כאן, מתי נחזור שוב? אם לא ננסה את זה עכשיו, זה כבר לא יקרה.

אבל לא היינו מוכנים באמת להפר את כל ההרגלים שצרבו בנו שנים של זוגיות. שנות מונוגמיה קלאסית של מגע צפוי מראש וסקס נוח על מיטה מוכרת עם האדם הכי מוכר בעולם.

ואז, רגע לפני שכבר תכננו לעזוב את המקום, החלטנו לעבור שוב מבעד לווילונות השחורים, בפעם האחרונה. בשלב הזה החדר כבר היה מלא מקיר לקיר, בקושי אפשר היה לחצות אותו. אנשים היו (ליטרלי!) אחד על השני בתנוחות יצירתיות, עירום מבריק, גניחות וגרגורים שאין בהם התנצלות. ופתאום אלה היינו אנחנו. זה עם זו, לא נוגעים באף אחד אחר, אבל עירומים, אנחנו, על המיטה הגדולה. סקס בפומבי.

בום. ההרגל הראשון הופר, ובגדול.

חילופי זוגות

חזרנו לארץ אחרים. משהו שובב התגנב לפרטיות שלנו. עכשיו היה לנו סוד. והסוד הזה פרץ את הסכר. על המיטה של רוב הזוגות המונוגמיים יש סכר. הסכר הזה לא רק חוצץ בין בני הזוג, אלא גם בין כל אחד מהם לבין עצמו. איך תבואי ותבררי את הפנטזיות שלך, אפילו מול עצמך, כשאת מניחה שממילא לא תוכלי לממש אותן? איך בכלל מדברים על הדברים האלה? איך אומרים שרוצים עוד? ואיפה זה שם את האהבה? איך אפשר לאהוב מישהו ולרצות לשכב עם אחרים?

אבל כמה חודשים לפני כן הסכר שבינינו כבר התחיל להיסדק. יצרנו את הסדק הזה בעצמנו. התכוונו לסדוק אותו, כי משהו בנו, בכל אחד מאתנו, ידע שמאחורי הסכר מחכה לנו איזה חופש נסתר. וככה, שיחה ועוד שיחה, שיתוף ועוד שיתוף, חיוך נבוך שהתחלף בשטף של גילוי לב, הובילו אותנו בסופו של דבר לאותו מועדון בלונדון. הרחק מהכל, שם חשבנו שנרגיש בטוח לנסות את זה בפעם הראשונה, ואם זה יערער בנו משהו, עוד תהיה דרך חזרה. מה שקורה בלונדון נשאר בלונדון.

אבל כאמור, חזרנו משם אחרים. מה שהתחלנו בלונדון הבהב כל הזמן בחילופי מבטים בינינו, בקריצות שרק אנחנו הבנו, בידיים שלו שפתאום תפסו אותי אחרת לגמרי במסדרון של הבית ובשיחות הערב, אחרי יום עבודה, כשהילדים כבר ישנים. פתאום ראיתי אותו אחר, ראיתי את כל מה שרציתי לראות בו ולא ידעתי אם עוד ישנו, את הפראיות, את היצריות. וכל אלה היו כלפיי. זה היה כאילו גם הוא ראה אותי אחרת פתאום, לא את הילדונת שגדלה יחד איתו במשך כל כך הרבה שנים יחד, אלא קודם כל - אישה.

ואז משהו התגבש בתוכי. ביטחון. ידעתי את מה שעוד לא יכולתי לדעת בלונדון. ידעתי שאני מוכנה לחלוק בו עם אחרות. ידעתי, יותר מאי פעם, שהוא ממילא שלי. שמה שמחבר בינינו אלה לא הכללים הנורמטיביים שבחרנו להחיל על עצמנו, אלא משהו עוצמתי ועמוק יותר, ואם זה כך, אז אפשר לשחק. אפשר לשחק ביחד.

עכשיו כל מה שהיינו צריכים להבין זה איך לעזאזל עושים את זה בישראל והתחלנו לברר אם יש כאן בכלל סצנה של חילופי זוגות.

אז כן חברות, יש כאן סצנה כזאת ועוד איך. חיפוש קליל בגוגל חשף אותנו לשני האתרים הגדולים שבתוכם מתרכזת הסצנה. הם מתפקדים כמו אתרי היכרויות אבל חשפו אותנו ליותר מזה, כי מתפרסמות בהם מסיבות מרכזיות של קהילת חילופי הזוגות בארץ. גילינו שבמסיבות האלה אפשר להכיר המון אנשים ולהתוודע לעוד ועוד מסיבות, גם למסיבות פרטיות ומצומצמות יותר. וזה לא היה הכל. במקביל הכרנו לעומק את טינדר. תמיד חשבנו שזאת אפליקציית רווקים ורווקות בלתי רלוונטית עבורנו, עד שהבנו שבפועל מסתתרים בתוכה לא מעט זוגות שישמחו לקיים מפגשים אינטימיים עם זוגות אחרים. גילינו גם את המקבילה של טינדר בעולם חילופי הזוגות, FeelD, אפליקציה שמרכזת זוגות ויחידים שמעוניינים במפגשים של שלושה משתתפים ומעלה. חשבנו שכאפליקציה ייעודית יש לה יתרון לא קטן, אבל בארץ היא עוד לא מספיק מוכרת, וככה יצא שבפועל כמעט ולא מצאנו שם יותר מדי זוגות ברדיוס שלנו שגם התאימו למה שחיפשנו. ובכל זאת, היא אופציה לא רעה ויחד עם כל האופציות האחרות סביבנו, די מהר התגבשה בתוכנו תחושה שאנחנו חלק ממשהו מסעיר, אבל לא מביש בכלל, בדיוק להיפך.

חילופי זוגות

האופציות האלה פתחו בפנינו את הסצנה הפעילה בארץ, והעניקו לנו הזדמנויות מדהימות לגלות את המיניות שלנו מחדש. כל מה שהיינו צריכים לעשות זה להשיל מעלינו את השיפוטיות כלפי מה שלעיתים עלול להיראות די סליזי (לכו למסיבה אחת ותבינו) ולאפשר לעצמנו ליהנות. ליהנות מכל האפשרויות שדווקא הסצנה הישראלית רוויה בהן, סצנה שהשיח בה סחבקי ופתוח והכי לא מאיים בעולם, סצנה שהיא הקיצון השני של הפורמליות הנוקשה שחווינו באירופה. אחד הגילויים המדהימים שגילינו הוא כמה כיף זה להכיר אנשים חדשים כשאתה בעשור הרביעי לחייך. בשנים האחרונות הרגשנו שזה כמעט לא יכול לקרות לנו, כי כל כך נוח לנו עם החברים המוכרים הוותיקים שלנו. ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים עם זוגות אחרים לדייט כדי לראות אם יש התאמה, והשיחה קולחת, וכיף לנו ומעניין לנו, ואם נרצה, גם ניכנס איתם למיטה.

נשמע פשוט? תלוי מתי. כמו רוב הדברים בחיים, חילופי זוגות זה בסוף עניין של תהליך. תהליך שאי אפשר להאיץ בו יותר מדי כי מעורבים בו שניים שלא תמיד נמצאים באותה נקודה. אם תתחילו מוקדם מדי, אם אחד ידחק בשני, אם הסיבה היחידה שאתם נכנסים לזה היא כדי להימנע מבגידות, זה עלול להיות הרסני.

אנחנו נכנסו לעניין בנקודה בחיים שבה השתוקקנו לשחק, אבל קודם כל ביחד. וככה הזוגיות שלנו הפכה ממערכת של גבולות ברורים מאליהם למגרש משחקים. את הגבולות אנחנו קובעים, כי הם נדרשים בעינינו מאוד, אבל הם מותאמים אלינו ולא לתכתיבים חיצוניים. הגבולות האלה בעצם מייצרים לנו את החופש. לפני שהתחלנו, הרגשתי שאני נמצאת בזוגיות הכי מאפשרת בעולם, כי האיש שלי אף פעם לא מנע ממני משהו או הגביל אותי. אבל אחרי שנכנסנו לעניין, הבנתי כמה אני הגבלתי את עצמי, כמה לא נהניתי מחופש אמתי, מהחופש שהזוגיות שלי יכולה לאפשר. ופתאום אני מרגישה חופשיה כל כך ונחשקת. נחשקת על ידי אנשים אחרים, וחשוב מכך, נחשקת על ידי הגבר שלי. אבל הכי הכי חשוב – נחשקת בעיניי עצמי.