את לא צריכה להיות רווקה כדי להיות ממורמרת או להיות ממורמרת כדי להיות רווקה. הרוב המוחלט אוהב לקשור את שתי המילים הללו יחד וכך להכליל קהל שלם שהוא לא בהכרח ממורמר וגם אם כן, זה לא תמיד קשור לסטטוס הזוגי שלו. בדיוק כמו שרוסיות הן זונות, ככה גם פמיניסטיות הן רווקות, טבעוניות וממורמרות. אין דבר קל יותר מלהיתפס למקרי קצה, בידיעה שהחלק הגדול הוא ההפך הגמור מהסטיגמה. היא בחירה אישית והדיפולט שאנחנו חיים אותו, שבו כולם צריכים להיות נשואים פלוס עולל עד גיל שלושים וחמש, לא נכון ולא מתאים לכל אחד. נכון, עשינו כברת דרך מהדור של ההורים שלנו ששרפו אנשים רווקים כמו מכשפות בימי הביניים, אבל מצב המוצא האולטימטיבי הוא עדיין זוגיות מונוגמית. אם נוריד את כל ההתייפייפות סביב הנושא הזה ונזקק את הכל למשפט אחד, נקבל את הדעה הרווחת לפיה: אם את לבד בגיל מאוחר, את דפוקה.

הרגע שבו הכנסת אנשים נוספים לחיים הופכת למטרד

ההווה הוא תולדה של העבר ויכולת ההתמודדות שלנו איתו. לכולם יש שלדים בארון ומה שמבדיל בינינו הוא ההחלטה האם להשאיר את הדלת פתוחה או לא. קשה להגיע לעשורים יותר מתקדמים בחיים מבלי לחוות לפחות זוגיות משמעותית אחת, וההחלטה להיות לבד מתוך צורך אמיתי כמעט אף פעם לא מגיעה בגיל מוקדם. כשאת מוותרת, את הרי צריכה לדעת על מה. יש נשים שמוותרות על האשליות שמכרו לנו בסקס והעיר הגדולה כי הן מבינות שאי אפשר לחיות בדירה בניו יורק ולקנות ערימות של מאנולו בלאניק כשאת כותבת טור בעיתון. סמכו עליי. ניסיתי. ויש נשים שמוותרות בגלל טראומות ומשקעים שלא משנה כמה מנסים להיפתר מהם, הם מטפסים לנו חזרה על הגב כמו ילד עקשן בסופר.

כשאת מוותרת, את צריכה לדעת על מה. צילום אילוסטרציה: shutterstock

כשאת מוותרת, את צריכה לדעת על מה. צילום אילוסטרציה: shutterstock

"יצאתי עם בן אדם שהשפיל אותי, הקטין אותי והוריד לי את הביטחון העצמי. מבחינתו הייתי רק סקס. בגלל המצב הרעוע שהייתי נמצאת בו עם עצמי באותה תקופה, חזרתי כל פעם מחדש", אומרת דלית (שם בדוי), השכנה שלי, בת 46, סוכנת נדל"ן ורווקה מושבעת. "הוא לא הפסיק לדבר איתי על המשקל וכל הזמן ביקש שאני ארד עוד ועוד. היה ערב אחד שהייתי אצלו והוא, בלי להתבייש, ישב מולי וקבע לעצמו דייט. את קולטת? דייט! בזמן שאנחנו יחד. הזוגיות הספציפית הזו עשתה לי בית ספר לגבי מה שמגיע לי בחיים האלה, מה אני מחפשת ואילו אנרגיות אני לא צריכה. אל תתני לאף בן אדם לזלזל בך. הוא לא הזוגיות הכי ארוכה שהייתה לי בחיים, אבל הוא הזוגיות הכי משמעותית. אחריו הבנתי שהבן אדם היחידי שמסוגל לעשות אותי מאושרת הוא אני. אפשר להגיד ש "נפלתי" על גברים מסריחים, אבל אני חושבת שזה התחיל אצלי קודם. אני חלילה לא מאשימה את עצמי בהתנהגות הבזויה שלו אבל אני מבינה שהאהבה העצמית שלי הייתה מאוד נמוכה ואיפשרה לקשר כזה להתקיים. זה לא שלא אהבתי אותו. לא אהבתי את עצמי. היום אני במקום אחר לגמרי וחלק מההחלטה של להיות לבד היא גם לדעת לשים את הטובה האישית שלי לפני כולם".

הבחורה הבולטת ביותר בשולחן החג היא לווא דווקא הבת דודה הסוררת עם השיער הסגול. זאת סתם צעירה. הבחורה הבולטת ביותר היא הרווקה שחצתה את הגיל שבו זה כבר לא בריא ללדת ילדים ובו זמנית שוברת לכולם את השעונים הביולוגיים עם האושר שלה.

"חוץ מסבתא שלי, אף אחד לא מדבר על זה", ממשיכה דלית, "בעבודה אפילו אמרו לי: שתדעי לך שאת עושה את הדבר הכי טוב שיש. אני לא וויתרתי על זוגיות לגמרי, רק לתקופה הקרובה. אני לא מחפשת את זה כרגע ובוחרת להיות לבד. אני לא חושבת שיש מישהי שבאמת רוצה להיות לבד כל החיים. אנחנו יצורים שמחפשים את זה. אנחנו רוצים להרגיש נאהבים. הטראומות גורמות לנו לא לרצות. לפעמים את צריכה כמה שנים בשביל עצמך כדי ללקק את הפצעים, לשקם ולהתקדם הלאה שלמה".

"גברים יכולים להיות אורחים חד פעמיים אבל לא דיירי קבע"

אף צד לא מושלם ויש מחיר כבד שמשלמים על כל בחירה. כשאת רווקה יש בדידות, קנאה בחברים שלך והמון זמן לבד בבית. מגיע שלב של התמכרות ללבד הזה. זה השלב הכי מסוכן. הרגע שבו הכנסת אנשים נוספים לחיים הופכת למטרד. ה "לבד" הופך להיות אוויר לנשימה וכל פגיעה בו קוראת תיגר על החופש שלך. כשאת בזוגיות, הזמן בעולם הופך להיות מוגבל. אחת המחשבות שלא עזבה אותי בכל מערכת יחסים אפשרית, הייתה העובדה שכל זמן שאני משקיעה בזוגיות, הוא זמן שאני לא משקיעה בעצמי.

"אני יכולה לומר שמבחינתי אני פשוט סוליסטית. תמיד הייתי", אומרת לי אורית (שם בדוי), בת 39, קונדיטורית מירושלים. "אני לא מאמינה במונוגמיה מינית, אני לא אוהבת את הצורך לדווח למישהו או לפנות מקום למישהו. אני אוהבת את הלבד שלי, את השקט. אני אוהבת את זה שגברים יכולים להיות אורחים חד פעמיים (או רב פעמיים) אבל לא דיירי קבע. אני אוהבת ללכת לאן שבא לי ומתי שבא לי לכמה זמן שבא לי מבלי שיש צורך לתת למישהו דין וחשבון על מעשיי. אני אוהבת לישון לבד. אני אוהבת גם להקדיש את הזמן לעבודה, כי אני עצמאית. לפעמים זה לעבוד עד חצות, ולפעמים סתם לקחת יום חופש כי בא לי. אני אוהבת להיות חופשייה. עוד לא בא מישהו שגרם לי לוותר על כל מה שציינתי ואני לא אתפשר על הדברים האלו בשביל סתם, להיות ביחד. המחשבות האלו כן הגיעו ממקום כלשהו ואני מניחה שצפייה בזוגיות של ההורים שלי, שהייתה מאוד מנותקת, יצרה אצלי חשש מסוים. אני לא רוצה לקבל בחירות לא נכונות ולהישאר בזוגיות נטולת אהבה בשביל הילדים או שלמות המשפחה".

אוהבת לישון לבד. צילום אילוסטרציה: shutterstock

אוהבת לישון לבד. צילום אילוסטרציה: shutterstock

לא ברור עדיין מה קשה יותר, למצוא זוגיות או לשמר אחת. לפי כמות הרווקים והרווקות בתל אביב ואחוז הגירושין הגבוה, נראה שאף אחד לא באמת יודע ויש תחרות צמודה בין השניים. מה שבטוח, ככל שגדלות אפשרויות ההיכרות, ככה גדלה כמות הנשים שבוחרת להישאר רווקות. "אני חושבת שכולם מבינים שהרבה יותר קשה למצוא זוגיות היום, גם למי שהכי רוצה ומנסה ומשתדל", אומרת אורית, "אשליית השפע שיצרו האפליקציות למיניהן, הקבוצות, הפייסבוק, תחלופת הדייטים, המרדף אחרי הטוב יותר והניסיון למקסם – כל אלו הפכו את עניין הזוגיות, החתונה, ההתמסדות, להרבה יותר קשה מפעם". בחירה מרובה מידי היא אויב מושבע של האנושות. יש סיבה לכך שאף אחד לא יודע מה הוא רוצה לעשות עם עצמו מחצית מהחיים ואנשים מדלגים ממיטה למיטה כמו זבובים מעל פח זבל.

רווקות מאוחרת ומאושרת מבחירה היא החלטה סופר אמיצה שדורשת המון מחשבה והקפדה על הפרטים הקטנים. לפעמים זה נעשה מתוך טראומות עבר והצורך לתקן את מה שנשבר בדרך, ולפעמים היא מגיעה ממקום של סדר עדיפויות. המשותף למקרים הנ"ל הוא שמחת החיים שבה זה נעשה. הקשר בין רווקה לממורמרת הוא מקרי לחלוטין וכולן, ללא יוצא מן הכלל, מפוכחות ומחוברות למציאות. הבעיה היא אצלנו. אלו שדבקים בצורת חיים מסוימת, אונסים אותה על החברה שלנו ולא מוכנים לקבל כתמים על שמלת השבת הלבנה. הרי מרמור הוא לא אופי, הוא רגש. וכיאה לכל רגש אחר, גם הוא מועצם על ידי התנגדות החברה.