לפעמים ההבטחה טובה יותר ממימושה. רוב הפעמים זה ככה. אני בונה לעצמי סיפור בראש כשיש מישהו שאני ממש רוצה, מתכרבלת עם מחשבות על העתיד הוורוד שיהיה לנו ביחד בבית ליד הים, או במושב, או בחו"ל כי הוא בטח עשיר ושווה ועם עבודה מגניבה, ושהעולם יהיה טוב ומושלם ופחות מזוהם, אבל אז הוא שולח הודעה מעצבנת או לא שולח בכלל, והאגדה המתוקה שרקמתי בחוטים ורודים נפרמת, ועל הדרך החוטים האלה הופכים לחוטי חרבות קטנים וכשהם צונחים לרצפה הם שורטים וחותכים אותי ומוסיפים לי עוד סימנים על הלב, כאלה שמשאירים צלקות. איזה מסכן הוא, יאללה.

הנה אני מרחמת על עצמי.

הפעם הראשונה שהבנתי שההבטחה טובה יותר ממימושה הייתה כשהייתי סטודנטית. חודשים של פלרטוט עסיסי ומרגש עם אושיית לילה נוצצת, שהתנקזו לכדי ערב דליל ומביך שנגמר תוך עשר דקות. אני מגזימה, שלוש דקות. במחסן.

ואולי מאז אני בוחרת להיתקע שם, בהתחלה של ההתחלות. לא לממש עד הסוף, כי בסוף אני מתאכזבת. ומי רוצה להזדיין במחסן לעזאזל. אני מקדשת את הדייט הראשון, הנשיקה הראשונה, הסקס הראשון, לאו דווקא בסדר הזה. כולם תמיד יותר טובים מהשניים, השלישיים וה"כן הלאה" האלה שאני בכלל לא מגיעה אליהם.

כל כך כייף לא לדעת מה הולך להיות ולדמיין, כי בדמיון הדברים קורים כמו שאני רוצה. אין שם צד שני עם רגשות, אילוצים, שאיפות שונות משלי. רק אני. ובהתחלות האלה שאני כל כך אוהבת, אני מתעלמת מאי ההתאמות. אני מכסה עליהן במיניות וחיוכים, לוגמת עוד מהיין כשהוא אומר משהו דבילי, רק לא לריב עכשיו. זו ההתחלה. היא צריכה להיות טובה. ואני נשארת שם, בראשוניות, במעטה החיצוני של האהבה, בחלק הקשה של הלחם, בלי לשלוח יד בטוחה ולבצוע את הלב הרך והחם שלו, זה שהרבה יותר טעים.

אני לא מודה שאני פחדנית ורעבה למנה העיקרית.

הנה הודיתי. ואני גם מודה שהערב קצת קינאתי באנה. נו טוב, קצת הרבה. קינאתי באהבה עם אייל לאור העובדה שאני ממשיכה לכתת רגליי בגשם עם עקבים, כי ככה יותר יפה למרות שקר באצבעות. ואני שואלת את עצמי למה ההשוואה הדבילית הזו בכלל לאנה, אבל אני מתקשה שלא לחשוב על עצמי כשאני רואה אותה. אנחנו שונות לחלוטין, ועדיין יש כל כך הרבה עם מה להזדהות. והערב זה היה נראה מושלם. הפרינס צ'ארמינג הגיע, כאילו למישהו היה ספק שזה יהיה איש הלילה, ונראה שזה מתאים בול. אבל אצלי לא היה בול כבר הרבה זמן. אולי אף פעם. ואני בגיל בו אני אמורה להתפשר, לא? עברתי את השלושים, מספיק להיות בררנית.

רגע, שנייה, יש לי דה ז'ה וו להתחלה. אני לא יכולה לחזור שוב לתלונות ומרמורים על עולם הדייטינג האכזרי והמייאש. עשינו כאן מסע, לא?

אבל לא בא לי בכלל להכניס לחיים שלי מישהו שהוא בערך. שוב אני תוהה בייאוש על הסיכוי שאמצא את זה שיהיה איתו חיבור, שהלבבות שלנו יפגשו וייצמדו כמו שני מגנטים שרק חיכו להיפגש. בום קטן, החלק נכנס, זה המקום שלו. קליק. אין תזוזה. אין מקום לנשום. הפכנו לאחד. אני נחנקת.

אבל בסיום הטוב הזה, היה גם אוויר. ראיתי אישה עצמאית, מובילה, נוכחת, שלא מקטינה את עצמה והופכת ל"אישה של בית" מול הגבר שלה. והגבר הזה שלא מבקש שהיא תשתנה אלא שתהיה בדיוק כמו שהיא. יכולת ההכלה והחיבוק שלו מעוררות השראה. כנראה שדברים טובים קורים בלילה. ושוב אנה הקדימה אותנו והראתה לנו סוף טוב, של אגדות, אבל לא מיושן. סוף של יחסים שוויוניים עם אהבה, כבוד והרבה מקום להיות מי שהם, מי שאנחנו. אין דרמה. אפשר לאהוב גם בנחת. כי יש הבטחות שיכולות להסתיים טוב יותר ממה שציפינו, ומבחינתי אני מרגישה שהגיע הזמן לשים את הציניות בצד. דברים טובים קורים לא רק לאנשים אחרים. הגיע הזמן שאני אאפשר לזה לקרות גם לי.

>>> לכל הטורים של ליבי טייב