קורטני קרדאשיאן נפשה עם האקס שלה סקוט דיסיק והנוכחית שלו סופיה ריצ'י והעולם רוגש. כל כך רוגש שזה הגיע אליי, וכך מצאתי את עצמי קוראת על השלישיה וילדיהם נופשים על החוף במקסיקו, ומשתזפים בביקיני מעצבים. כולם כל כך נפעמים מהיכולת של אקסים להתנהג כבני תרבות ואני חושבת ונזכרת כמה זמן ארכה דרכנו לשם.

אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי כשהתגרשתי הוא שנשבר לי הלב. זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל זו רק ההתחלה. זה סוג של שבר כל כך מוזר שאין ברירה אלא לאחותו, כי צריך לחזור לנשום ואין איך לאחותו בלי להוסיף עוד חלקים. האדמה רעדה, איימה לבלוע אותנו, אבל התעוררנו שוב ושוב לעוד יום.

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 

What more can a guy ask for. THREE’S COMPANY

A post shared by Scott Disick (@letthelordbewithyou) on

הוא יצא לחיפוש שלו, מלקק את הפצעים ובונה את עצמו מחדש ואני התבצרתי בדלת אמותיי, נושמת לאט ומחפשת הגדרה חדשה. בינינו הילד, מגשר בין בתים, מחבר לעד. נאבקנו על עצמנו יום יום, לאורך חודשים, כל השנה. פעם צורחים ופעם מנחמים, פעם מטיחים האשמות ופעם ועוד פעם נטרקים בשתיקה. מגילות על גבי מגילות של מילים מכל הסוגים, שנכתבו בין שתי מיטות זוגיות ריקות למחצה.

היו גם מילים יפות, ניצנים זהירים של כוונות טובות. הרי אנחנו אנשים טובים ובחרנו בדומה לנו. לאט ובשקט שרדנו את השנה הראשונה של כעס וכאוס, בלי להמיר את חשבון הנפש בסגירת חשבונות. אעז להחמיא לנו שאפילו התמודדנו יפה. אחרי הכל אנשים טובים.

אבל הלב מתאחה לאט. למעשה הוא לא מסיים להתאחות לחלוטין ומשהו בו נשאר רך, מפחד השאננות שבקשיחות. אל תוך המקום הרך הזה, בצוהר שפער השבר, נכנסה אחת הנשים המיוחדות ביותר שהכרתי וכל ניסיון לתאר אותה רק יעשה לה עוול.

לא ראיתי אותה בהתחלה, לא יכולתי להכיר בה. לא הייתי מסוגלת. מבחינתי היא הייתה נספח חדש לאבא של הבן שלי, רקע על הצג ולא יותר. העולם סובב סביבי לנצח והיא תעלם עם חלוף העונות כמו אחרות לפניה. אני האשה היחידה בחיים של הבן שלי ולכן גם בחיים של אביו ואין מלבדי.

ואם אני השמש אז אני קובעת את תנועת הכוכבים ומכתיבה את החוקים בממלכה המרוטשת שיצרתי. מה יאכילו את הילד ואיך ידברו אליו ואיך יתנהלו סידורי השינה בנוכחותו וכהנה וכהנה גזירות חדשות לבקרים. רודנית צדיקה ואפילו לא ידעתי שאני כזו.

ופתאום, ברגע אחד אגבי, ראיתי אותה. בפעם הראשונה מאז שהגיחה אל חיי ראיתי אותה באמת. יצאתי מפתח הבית לקבל את פניו של הילד אחרי לילה אצל אבא ועמדנו על השביל, שלושה מבוגרים נבוכים וילד אחד משחק.

הילד טיפס ונגע במכסה המנוע החם של הרכב והיא ניתרה לעברו - באופן שרק אימהות ערות לסכנה האורבת לילדיהן מנתרות - ופלטה לעבר אביו ״תיזהר״. היא לא חשבה עליי או על בן הזוג שלה, רק על הילד. בו ברגע היא חדלה להיות הולוגרמה וקנתה מקום בליבי. קטן אך עיקש.

אחר כך כבר לא הצלחתי שלא לראות את המחוות היפות שעשתה בשבילו, בשביל אביו ובשבילי. באותה סבלנות על-אנושית בה טיפחה את האיש ולמדה אותו, כך גם את הילד ואז אותי. זה היה רק עניין של זמן עד שההזדמנות להתקרב הציגה את עצמה.

קבענו דייט בנות. ערב אחד השארנו את הבנים לבדם ונסענו להופעה במקום קטן וקסום בכליל. ישובות על כריות, מול חופת אורות קטנטנים וזמרת עם קול מתוק, מצאנו תפאורה מושלמת לפתוח את הלב. שתינו תה ונשנשנו - כי הדרך ללב עוברת בקיבה, זה ידוע - ועשינו את מה שלרוב לא מעיזות לעשות - דיברנו גלויות.

מה אמרו לה עליי, מה אמרו לי עליה, מה חשבנו אחת על קיומה של השניה לפני שהכרנו. מה שהתברר הוא שאנחנו דומות יותר משניתן היה לצפות, בעיקר בתכונה אחת: אנחנו לא מקבלות את מה שמוכתב לנו כגזירה משמיים. ״אמרו״. אז אמרו. שיגידו. אין לנו זמן לבזבז על דעות של אחרים. היא אוהבת אותו, הוא האבא של הבן שלי, אני סומכת עליו ובה הוא בחר. הגורל קשר אותנו כבר אז למה שלא ננסה להבין למה? בדיעבד אני מבינה שכבר ידענו.

בלי מילים הסכמנו לחזק אחת את השניה, מתוך ההבנה הפשוטה שאושרה של אחת הוא שמחת האחרת. כנגד הטבע האנושי בחרנו בשלום על פני עוד מלחמה מיותרת. בזהירות רבה, הראויה לשבריריות הקונסטלציה הלא סימטרית הזו, חתרנו לעבר משהו גדול יותר מיחידה משפחתית חדשה. היא הציעה לי גיבוי ואני אפשרתי בלי להבין עדיין את חלקי בעניין.

תמונה: Shutterstock

תמונה: Shutterstock

משהו בי שלא ידעתי על קיומו ביקש להרפות ולתת לה להיכנס, אל הנבוך והאנושי והזקוק לחיבוק. אותו חלק שראה פעם את היופי באיש ובחר ליצור איתו חיים, זיהה אותה ונכנע. פתחתי לה את הדלת והיא נכנסה בלי ביקורת ועם המון אהבה והביאה סדר לבית שלי וחיזוקים חיוביים מול המראה שלי ועצות טובות לכל חג ויום טוב. היא שולחת לי הודעות מצחיקות ותזכורות לקחת ויטמינים, ברכות יומולדת שעושות לי לבכות וסתם מתעניינת בשלומי על קפה וסיגריה. היא עושה את מה שהיא יודעת לעשות בטבעיות מוחלטת ומשאירה לי מקום לעשות את אותו הדבר בנוכחותה.

והאיש שלה, גם לו מגיעה מילה טובה. אנשים טובים מושכים טוב והוא כזה, אחרת לא היינו בוחרות בו - כל אחת בזמנה. אני אסירת תודה לו על הבחירה שעשה ומשפיעה על כולנו, ועל מי שהוא גם בזכות עצמו.

שברים הם זיזים דוקרניים וחלקיקים פזורים בלי סדר, אבל גם מקום חדש שמתפנה, לחמלה שחסרה לי בשביל עצמי, לאחוות נשים מפרגנת ומרימה. באין-ברירה שהם כופים עליי אני גדלה מספיק בכדי להכיר בטובתי ואני מרשה לעצמי לראות שמה שיפה בה יפה גם בי. אחרי הכל נשים טובות אנחנו ובחרנו בדומה.