פורים מתקרב בצעדי ענק, והנה הוא מוכיח לי שוב כמו בכל שנה, שלא משנה כמה אני אשקיע - אני בסוף אשקע. מכירים את האנשים שיש להם תמיד בראש רעיון לתחפושת גרנדיוזית שבטוח תיקח את המקום הראשון בכל מסיבת תחפושות, ואיכשהו מוצאים את עצמם בסוף עם אוזניים של חתול וזנב שהם בקושי הצליחו להדביק למכנסיים? נעים להכיר, אני אחת מהן.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת את החג הזה, אבל איכשהו מאז שאני זוכרת את עצמי יש סיוט שרודף אותי מידי שנה, כמה ימים לפני שאמורים להתחפש, במהלכו אני מתעוררת בבוקר החג, מגלה שאין לי תחפושת ומנסה להרכיב לבד אחת כזאת מאביזרים מאולתרים ולא קשורים שאני מוצאת בבית. הסיוט הזה תמיד מסתיים בזה שאני יוצאת מהבית עם תחפושת גרועה וכולם מרחמים עליי.

החלום הזה לא הגיע משום מקום, העבר שלי עם תחפושות הוא לא מוצלח במיוחד. בכיתה ד' התחפשתי למלכת יופי (ותודה לאמא שלי שהגתה את הרעיון המביך) והסתובבתי כל היום עם איפור לא מוצלח ואודם בשיניים. למעשה, איפור לא מוצלח ליווה את כל התחפושות שלי בבית הספר היסודי, שהסתכמו בתלבושות מתחלפות של עמים ברחבי העולם (ראה ערך הולנדית, צוענייה, ספרדייה וסינית), עם סומק כבד ואודם אדום. בכיתה יא' ניסיתי להבריק לשם שינוי והתחפשתי לברבי, אבל איכשהו יצא שרק התלבשתי בבגדים ורודים ואפילו פאה לא שמתי. מיותר לציין שהמסר לא עבר ואף אחד לא הבין מה הייתה הכוונה מאחורי הרעיון המהפכני.

 

אולי בפעם הבאה. תחפושת של ברבי, צילום: shutterstock

אולי בפעם הבאה. תחפושת של ברבי, צילום: shutterstock

 

חוסר היכולת שלי בפורים לא פסח עליי גם השנה, למרות שחשבתי על תחפושת משפחתית כבר לפני יותר מחודש. אנחנו מוזמנים למסיבת תחפושות אצל חברים, אז החלטתי שבעלי, הילדים ואני נתחפש ליובל המבולבל, מיכל הקטנה, מני ממטרה והדוד חיים – מקורי לא? הבעיה היא שמחשבות לחוד ומעשים לחוד. כי למרות שדאגתי להגיד לכולם שאנחנו מתחפשים לכוכבי ילדים לא עשיתי כלום כדי להשיג את התלבושות והאביזרים המתאימים ונתקעתי בלי כלום כמה ימים לפני החג. לחנות התחפושות הקרובה לביתי הגעתי בדקה התשעים, יחד עם אנשים עלובים נוספים שנשארו לאסוף את מה שנשאר ממה שהאנשים המשקיעים לא רצו. חזרתי הביתה עם תלבושות של שוטרים. רק כשבעלי מדד אחת מהן גיליתי שהן מתאימות לילדים בני חמש ומטה ושוב נשארנו בלי תחפושות. שוקעת או לא שוקעת?

 

כבר לא יקרה. מיכל הקטנה ויובל המבולבל. צילום סמסך מתוך יוטיוב

כבר לא יקרה. מיכל הקטנה ויובל המבולבל. צילום סמסך מתוך יוטיוב

 

למזלי, לבן החמש שלי דאגתי מראש לתחפושות לגן. אני לא מסוג ההורים שיכולים להכין תחפושת של אריזת פופקורן מקופסת נעליים, וגם אם הייתי רוצה ולא הייתי מתעצלת סביר להניח שהבן שלי היה נראה כמו ילד שפשוט מסתובב עם קופסת נעליים קרועה. ובגלל שאני לא טובה בעיצוב ובעבודת מלאכה, אני משקיעה במיטב תחפושות השושי זוהר שבשוק. השנה זו הייתה תחפושת פאואר ריינג'רס מוזהבת (וכאן אני חייבת לציין שלא שמעתי אף פעם על הפאואר ריינג'ר הזהוב, אבל אם שושי אומרת מי אני שאתווכח).

החג הזה הוא כמו מראה בפרצוף בשבילי לאיך שהחיים שלי נראים. למרות שהוא מתחזה להיות חג חביב לכל המשפחה, פורים הוא לא חג שמתאים לאנשים דחיינים כמוני. התחפושות הצבעוניות וכל הרעש מסביב רק חושפים את התכונות שאני לא אוהבת בעצמי. הם מזכירים לי כמה הבית שלי מבולגן לא משנה כמה אני אנסה לסדר אותו, מזכירים לי איך אני רודפת אחרי הזנב של עצמי, מנסה לארגן את העבודה, הילדים והמשפחה טלאי על טלאי על טלאי, עם דבק דו צדדי כדי ששום דבר לא יתפרק. ובעיקר מוכיחים לי שנה אחרי שנה, שאני לא אוכל להשתנות - כמה שאנסה. 

הבוקר חגגו בגן של הבן שלי את מסיבת פורים. הדבר היחיד שהייתי אמורה לעשות זה לעזור לו ללבוש את התחפושת ולחגור את החגורה שלה. השלב הראשון עבר בהצלחה וגרם לי להרגיש מאוד משקיענית, השלב השני היה קצת פחות טוב, כי במהלך אחד הניסיונות שלי להדק את החגורה הלא פרופורציונלית, שברתי את האבזם. רגע לפני שהבן שלי התחיל לבכות, שכנעתי אותו שהתחפושת הרבה יותר יפה בלי החגורה. נראה לי שהוא פשוט ריחם עליי כי באופן מפתיע הוא הסכים ללכת לגן בלעדיה.

נשארו רק עוד כמה ימים ואני תיכף מסיימת עם התקף החרדה המתמשך הזה. נכון לעכשיו, תחפושת הארנב של בן השנה וקצת שלי (לשעבר תחפושת הארנב של בן החמש שלי) מחכה לי רטובה במכונת הכביסה בגלל שאירועי האבזם והחגורה גרמו לי לשכוח שהיא שם (מחזיקה אצבעות שריח של פרווה רטובה הוא משהו שיורד). בנוגע לתחפושת שלי, אני הולכת לבדוק איפה השארתי את האוזניים של החתול. בתקווה שהפעם הזנב יישאר במקום.