היא ישבה בפינה הרחוקה של הבר, עד אותו רגע כלל לא הבחנתי בה. מבטנו הצטלבו לרגע ומשהו בה גרם לי לעצור לרגע הכל, לקולות מסביב להשתתק לרעשי רקע עמומים ולדמויות מסביב להפוך לניצבים, ובאותה שניה ידעתי שאת הבחורה הזו אני רוצה להכיר. אחזתי את כוס הבירה בידי ובביטחון וצעדתי לצד השני של הבר. 'היי, אני לירן', חייכתי והיא הסתובבה מופתעת לרגע, ואז התפשט על פניה חיוך רחב בעודה מושיטה את ידה ואומרת לי בביישנות: 'היי, אני שני'.

ככה זה לפחות היה אמור להיות, רק שזה לא קרה. זאת אומרת, החלק הראשון קרה כולו, עד הרגע שהייתי אמור לקום ולגשת. ושוב לא עשיתי את הצעד. אני זוכר ששבועיים אחרי אותו מקרה ישבתי באותו בר עם מיכל בדייט השני שלנו ושאלתי אותה מה הסיכוי שהיינו יוצאים יחד אם הייתי מתחיל איתה פה. "שום סיכוי", היא ענתה לי בנחרצות. "אולי היינו מעבירים את הערב בשיחה מגניבה, אבל לא הייתי נותנת לך את הטלפון". זה מאד סיקרן אותי, אז הייתי חייב לשאול את השאלה המתבקשת, "למה"? היא הסתכלה עלי במבט מבודח, חייכה וענתה בפשטות "ככה. פשוט לא מאמינה שיכול לצאת מהתחלות כאלה משהו רציני".

וזה מצחיק, כשחושבים על זה. בכל פעם שאני יוצא לבר עם החבר הכי טוב שלי, יניב, הוא מיד צולל לנבכי האפליקציה. 'המטנדר' אנחנו קוראים לו בחבר'ה. שאלתי אותו למה הוא לא מתחיל עם זו שיושבת לידו במקום להתכתב עם זו ששוכנת בכלל בעיר אחרת. "הרבה יותר קל ככה", הוא ענה לי, תוך כדי החלקת האגודל שמאלה וימינה לסירוגין. "ובכלל", פתאום הוא הרים את הראש מהמסך, "מה אתה משחק אותה? למה אתה לא מתחיל לדבר עם מישהי?".

וזה נכון. אני לא. כבר שנים שאני מנסה לפצח את הגנום האנושי הזה ולהבין סופסוף מה עוצר אותי מלגשת. יש לי כבר מיליון תירוצים, החל מ'לא בא לי לחפור בשיחות עכשיו', דרך 'אני שיכור מדי' וממשיך ב'מתאים לי ערב עם החבר'ה נטו'. מן הסתם, זה נובע מאיזשהו פחד. אולי זה קשור לקלות שאפשר היום לפתח שיחה וירטואלית דרך אלפי אפליקציות ותוכנות מסרים. אולי כל תרבות השפע המלאכותי הזה משפיעה על הרצון שלנו, של כולנו, לתקשורת מקרבת. ואולי זה בכלל קשור לסיפור הישן והטוב שכולנו מפחדים מה"לא" המוכר והידוע?

באופן אירוני, אני משתייך דווקא לאסכולה של אלו שממש מאמינים שאם מישהי אומרת לי 'לא', זה לא אומר עליי כלום. זה לא אומר שאני מכוער או טיפש או דפוק. זה פשוט אומר שלא בא לה. וזה בסדר. רגע, אבל אם זה ככה- אז למה בכל זאת אני מפחד לגשת? הרי תנו לי מקלדת ותוכנת מסרים, ואני רוקח לעצמי תוך שנייה וחצי דייט באותו בר שהרגע יצאתי ממנו ושבו לא העזתי לגשת, וייתכן בהחלט שאפילו עם אותה בחורה שישבה מולי יום קודם. שלמה ארצי שר על זה פעם. 'אבסורד' נדמה לי שהוא קרא לזה.

אז יופי. מצאתי את הסיבה למה אני לא מתחיל בברים, אבל עדיין לא את מצאתי את הפתרון לזה. גם בפעמים שאני כבר מגייס את עצמי לגשת לאותה עלמה ששבתה את ליבי, אני יוצא קצת מהוסס והמילים לא מתיישבות כמו שתכננתי, כי השילוב של האלכוהול עם ההתרגשות מייצר לפעמים אצלי קצת בלבול. ואז אני חושב שזה דווקא לא דבר רע, ושיכול להיות שזה גם מה שיהיה כל כך טבעי וחמוד בשיחה שתתחיל לזרום עוד דקה וחצי. הרי אלף פעם כבר אמרו לי שבעולם של היום בו פחתה פלאים כמות המחוות הג'נטלמניות שנעשות, המתבקש הוא שגם אם אין לי סוס לבן וכידון איתו אני יכול לעוט לעבר המגדל ולהציל את הנסיכה ממלתעות הדרקון השומר, המינימום שאני יכול לעשות הוא להרים את הישבן מכיסא הבר הגבוה עליו אני יושב, לתפוס מעט אומץ ולעשות את הפעולה הפשוטה של לגשת ולהגיד פשוט: "היי".

כשחושבים על זה, אני מניח שאם הייתי מגיח בכניסה של הבר רכוב על גבי סוס לבן וצוהל, זה כנראה היה תופס הרבה יותר תשומת לב ועניין מצד כל עלמות החן, אבל מנגד היה קצת קשה יותר לשבת עם סוס לערב דרינקים, שלא לדבר על חנייה. אז ברשותכן אני אחזור להתכתבויות הישנות והטובות.  

ובקשה קטנה לי אליכן הקוראות שורות אלה: אם את רואה מישהו מסתכל לכיוונך ומחייך בביישנות, או אם חשקה נפשך בהיכרות עם עלם חמודות בצד השני של הבר, מבט וחיוך מזמין יכולים לעשות פלאים ליכולת שלנו לגייס אומץ. ממש. אה, ואם הוא כבר ניגש- תני לו צ'אנס. אולי תגלי דווקא איתו את מה שלא מצאת במשך שנים עם אחרים. 

ותזכרו תמיד- לא רק אבירים יכולים לגשת. גם נסיכות.