"נו, בואי נצא כבר!", צעקתי על האפרוחה הקטנה שלי, שרק התחילה לבכות עוד יותר, ביום שבדיעבד היה נקודת מפנה בחיי. זה היה בוקר יום חמישי אחרי חודש של ימים טרופים, עמוסים ולחוצים, ולא הצלחתי להחזיק מעמד לנשימה אחת נוספת לפני סוף-השבוע. אני שונאת כשהקול שלי מטפס לטונים שמעולם לא ידעתי שיש לי. ברגעים כאלה אני לא מכירה את עצמי ומתעבת את מה שאני מגלה. אבל אני בנאדם, וכל חמש דקות של התמהמהות בבוקר, מתרגמות אצלי למחשבות על עומס. אני כבר רואה לנגד עיניי את הפקק המשתרך בדרך לעבודה הולך וגדל. בבת אחת אני נלחצת והסטרס אצלי גובר. 

וכך, לצלילי קולי הצווחני, יצאנו מהבית בלחץ. אבל כידוע שום דבר שנעשה בלחץ לא יוצא טוב,  וכבר כשהגענו לפתח הגן התברר לי ששכחתי את התיק של האפרוחה בבית. חזרנו מיד שלושתנו הביתה:  אני, היא והתסכול שלי, שרק הלך וגעש. משאלת הלב שלי הייתה בסך-הכל להגיע לעבודה בזמן, אבל עם ילדים, כל מה שאפשר לקוות לו זה להגיע בזמן סביר, ובכבישי ארצנו זמן סביר בבקרים גם הוא בגדר פנטזיה. מצאתי את עצמי פותחת את הבוקר כשאני לחוצה כמו טמפון, מאיצה בילדה שלי, וגורמת לשתינו להתחיל את היום ברגל שמאל. הגרון שלי כאב, הגוף שלי היה מותש, והילדה שלי הייתה עם דמעות בעיניים. עד כאן, החלטתי. לא עוד.  

מאותו הרגע קיבלתי החלטה ששינתה את חיי, או לפחות את הבקרים:  נתתי ללחץ לצאת לי מהחיים. אחרי שנים של ניסיון לעמוד בדרישות שהצבתי לעצמי (והלקאה עצמית כשזה לא הלך כמצופה), הבנתי ששום דבר הוא לא באמת נורא. זה לא נורא אם יש כלים בכיור שלא שטפתי.  זה לא נורא אם יש כביסה לא מקופלת. אני לא צריכה להספיק הכל.  אני לא צריכה לעזוב כל יום את המשרד בהרגשה שניקיתי שולחן, השולחן לא יהיה נקי אף פעם. מספיק לרדוף אחרי הזנב של עצמי .יותר חשוב לדרוש בשלומם של חברים ולהחזיר טלפונים מאשר שהרצפה תהיה מבריקה. ובעיקר – השמיים לא ייפלו אם אאחר. חצי שעה נוספת במשרד לא שווה שאלחיץ את הבת שלי רגע לפני שהיא יוצאת ליום שלה. זה בסדר אפילו לעמוד בפקקים, אלה החיים. לחץ יוצר לחץ ועומס גורר עומס. וכך, בבת אחת בחרתי שלא לתת לשום דבר יותר להלחיץ אותי. 

 

צילום: shutterstock

צילום: shutterstock

 

יש הרגשה שאנחנו חייבות להספיק הכל, גם קריירה וגם אימהות, גם לתקתק את הבית, וגם שהילדים יאכלו מבושל, ואפילו אולי גם לתחזק זוגיות, אבל מרוב עומס מוצאות את עצמנו עם הלשון בחוץ בסוף כל יום, שנייה לפני שהכל מתחיל שוב. שמתן לב, עד כמה אנחנו עוצרות לנשום במהלך היום, אם בכלל? עד כמה אנחנו מקשיבות למה שהגוף שלנו רוצה (או למעשה הנשמה)? עד כמה אנחנו קשובות לעצמנו? אני במקומות האלה לגמרי חירשת.

שמתן לב כמה אנחנו פועלות על אוטומט? קמות באותה השעה, יוצאות מהעבודה באותה השעה, ומסיימות את היום כל יום ממש באותה השעה? שגרה שלא לומר שגרע, כיוון שכשהדברים נעשים ברוטינה, ממש כמו מכונה, אין הקשבה פנימה לרצונות ולצרכים.

בתור אמא וגרושה אני מנסה להספיק לעשות הכל – עבודה, סידורים,  ספורט (פחות מעשרה ק"מ לאימון ריצה זה לא מספק אותי), לימודים (כי גם הנפש רוצה להתאמן) ובילויים (אם שפר עליי מזלי) -  הכל ביום אחד בשבוע, שבו אני בלי הילדה שלי. דברים שבאופן רגיל היו נפרסים על-פני שבוע שלם מתנקזים אצלי ליממה אחת. אני מרגישה שאני רצה מרתון, וכבר לא עומדת בקצב של עצמי, מתכון בטוח לקריסה.

בפתח חג החירות אני בוחרת לקחת את ההחלטה ההיא לשחרר את הלחץ צעד אחד נוסף קדימה. אני מבקשת לוותר גם על העומס, ובפרט לשחרר גם ההשתעבדות לגוף. שום דבר לא ירפוס, אם אפסיד אימון מדי פעם. מותר גם לנוח. החיים הם לא מה שמחכה לנו כשכל העומס יפחת, החיים זה מה שקורה שעה שאנחנו מעמיסות על כתפינו את כל העולם.

בפסח הזה אני בוחרת לנקות את הדפוסים הישנים ולהתחיל לתרגל הקשבה פנימית. אני מבינה שהשתקתי את הילדה שבי, והגיע הזמן לתת גם לקולה להישמע. מעניין, שילדים נולדים עם מנגנון בסיסי להקשיב אך ורק לצרכים שלהם (ע"ע: "אמא, בא לי!"), אבל במהלך השנים המנגנון הזה מתקלקל ומתחלף בריצוי. הגיעה השעה להכניס איזון, ובדיוק כמו הילדים הקטנים שלנו להתחיל לשאול את עצמנו 'מה בא לנו עכשיו'. 'מה מתחשק' ולא רק 'מה צריך' (או מה שאנחנו חושבת שצריך) לעשות.

מעניין יהיה לגלות איך זה לחיות מתוך גמישות והקשבה לרצון פנימי, ולא כמו עכברה במרוץ, שמתנהלת לפי היום והשעה. ללא ספק תחושה של חופש עוטפת אותי בהתרגשות רק מעצם המחשבה. שיהיה לנו חג חירות שמח!