הצד שלה: 

עוד רבע שעה הוא מגיע הביתה ואנחנו צריכים לנסוע לאיקאה. במאמר מוסגר אני חייבת לציין שאני לא יכולה לסבול את המקום הזה, ובטח שלא במוצ"ש. להידחס בין רהיטי לגו עם איכות פח ביחד עם שאר בני ישראל שמגיעים עם הילדים הקטנים שלהם כאילו אנחנו בג'ימבורי, אבל יחד עם זאת מטיילים במהירות של טיילת השאנז אליזה – זה לא הבילוי החביב עליי. בינתיים, אני מנסה להקליד את המחשבות שלי לתוך טקסט מסודר ומאורגן של 600 מילה, ולא מצליחה להתרכז. הוא מטייל לי במוח ומפריע לעצמו להיכתב.

הסיבה לסלט שמתרחש אצלי בראש היא אותה סיבה שבגינה אנחנו נוסעים לאיקאה – הוא עובר לגור אצלי. הנה. אמרתי את זה. אנשים בודדים יודעים, ואפילו אמא שלי תגלה לראשונה מהמילים שאני כותבת עכשיו. זה לא שאני מסתירה אותו, אלא זה פשוט אחד מאותם הדברים שמספרים פנים מול פנים. לא בשביל הרשמיות, בשביל התגובה. התמכרתי לחיוכים ולהרמות הגבה. הבעות פנים של שמחה על מצע של מיליון שאלות. "את בטוחה?", "את שלמה עם זה?", "לא מוקדם מידי?", "זה מרגיש לך נכון?", "הוא ישלם שכירות?", "יש אצלך מספיק מקום?" ושלל קושיות אחרות שאני יודעת לענות עליהן אך ורק מתוך תחושת בטן. אני מספיק בטוחה כדי לנסוע איתו לאיקאה, ובטוחה שאנחנו נשרוד את החוויה הטראומטית הזו כזוג, אז מגורים משותפים נראה לי קטן עלינו. אני תמיד שלמה עם הכל, גם עם הטעויות שלי. אכן יש סיכוי שזה באמת מוקדם מידי, אבל את זה אנחנו עוד נגלה. לא יודעת למה הכוונה בנכון/לא נכון. כן, ברור שהוא ישלם שכירות ואני גרה בדירת שלושה חדרים. ואנחנו נסתדר. זהו? עוד שאלות?

האמת שרחשי הסביבה לא היו כאלו רועשים. ציפיתי לתגובות עם קצת יותר אקשן ונראה כאילו הקולות היחידים שאני שומעת הם אלו שנמצאים אצלי בראש. יחד עם כל הזרימה הטבעית שלי בכל הנוגע למעבר, מגיעים פחדים בילט אין. לפעמים אני נוסעת ברכב עם חלונות פתוחים, מוזיקת פופ על פול ווליום, נהנית מכל הטוב שיש לי בחיים ואז נלחצת, מנמיכה ומעבירה לחדשות רנדומליות כדי לא לעשות לעצמי עין. בשלוש השניות בהן לוקח לחלון להיסגר ולאופטימיות לברוח החוצה לרחוב אני נזכרת שכל הטוב הזה יכול להיגמר בשנייה אחת. ההיסטוריה שלי עם מערכות יחסים שדינן כישלון מרחפת כמו עננה כבדה, אבל, ופה יש אבל גדול, זו פעם ראשונה ברפרטואר הזוגיות שלי שבה אני לא רואה את הסוף.

זה כמו מלכוד החופש. התקופות המעטות הללו בחיים בהן אנחנו עוברים מחופש אחד לחופש שני, והכל עם צ'ימידן של רגשות אשם. מצד אחד, כיף לנו ואנחנו חיים את החיים במלואם. מצד שני, אנחנו מתנצלים, לא נעים לנו והרוגע האמיתי מתחיל רק כשמנתקים את המוח מהאושר הרגעי. אליה וקוץ שנוצר יש מאין שממש לא אמור להיות שם. בשורה התחתונה, כל כך טוב לי שאני לא יודעת איך להתמודד. זו אפילו לא שמחה, כמו שזה רוגע. אני ישנה יותר טוב, החיים שלי מלאים, ובאיזשהו מקום באחורה של הראש מזדחלת לה המחשבה על כך שאולי זה באמת זה.

והנה הגיעה שאלת השאלות – האם זה זה? ספרים נכתבו על כך. פסיכולוגים עדיין מפענחים את האונה המתאימה של המוח שאמורה להידלק, וכותבים מנסים למצוא את המילים הנכונות לתאר את ההרגשה החמקמקה הזו. אף פעם אי אפשר לנבא את העתיד בצורה מדויקת. כל מה שאני יודעת עכשיו הוא שאם זה באמת זה, אני מחליפה את המנעולים בדירה ולא נותנת לזה לברוח לעולם.

בלה רבוי ויובל אורן. צילום: גיא דויטש

בלה רבוי ויובל אורן. צילום: גיא דויטש


הצד שלו: 

אני מת על רגעים קטנים של נשיכות באוזן. כאלו שמוציאים ממך חיוך מקצה לקצה, שהנשימה קצת נעתקת, ואיזו התפעלות פנימית מהסיטואציה ומשני המעורבים בה מתגנבת ומציפה את לבי. לפעמים מצטרפים לרגעים האלו גרגורים קטנים, הברות לא ברורות, כמו מעשי אהבה זעירים בנפחם אך אדירים במשמעותם.

כל אחד מהרגעים הקטנים האלו היה עוד אחת מהדרכים שלי לומר לו, ל-א' שלי, שאני אוהב אותו. ואיך אפשר שלא? אנחנו מגרגרים זה לזה ללא הרף, עמוסים לעייפה במחוות קטנות, ברגעים קסומים של אושר. מתי התאהבתי בו בדיוק? קשה לומר. לפי גרסה אחת זה היה בפעם הראשונה כשנפגשנו, ועמדנו במרפסת הבית שלו בירושלים מול נוף גגותיה של כל הבירה, גבוהים מכולם, חזקים מכולם והוא הסתכל עליי בעיניו החומות הגדולות, הרכות, כמו שתי כריות רכות המלאות בכל טוב. סברה אחרת היא שהתאהבתי בו כשטיילנו בגבעתיים, הולכים יד ביד במעלה המדרגות לרחוב המרי, עם שמיכה, סנדוויצ'ים ויין. הרי אין כמו פיקניק לילי מול הנוף של כל תל אביב פרוש לרגלינו, ואנחנו מדברים, מדברים ומדברים, ועוד קצת מדברים, ומתחבקים, ומתכרבלים, ואוכלים, ושותים, ומתכרבלים, ואוהבים.

אמא שלי תמיד אמרה שהדבר הכי חשוב בין בני זוג הוא תקשורת טובה וערכים משותפים חזקים. אולי בכלל בזכות התקשורת המדהימה התאהבתי בא', שכבר אחרי דייט וחצי ידע לייצר ערוץ תקשורת פורה כל כך שבו יש מקום לדבר על הפחדים שלנו, על חששות, על המטענים שאנחנו מגיעים איתם מקשרים קודמים. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שיח בונה, שיח שהמטרה שלו היא להציף ולהתמודד ולא לפרק, שיח שלא נבהל מלדבר על פחד. איך אפשר שלא להתאהב בעוצמה כזו, בחוזק איתן כזה?

וכל רגע של נשיכות קטנות באוזן הוא רגע שמבסס את האיכות של השינה המשותפת שלנו, כזה שבונה לאט את מה שעתידה להיות שלווה אינסופית. והקטרזיס המוחלט בלהבין שאני ישן יותר טוב איתו מאשר בלעדיו. זו אהבה, זו. כזו שגורמת לכל כאב בכתף מלילה שהראש היפה של א' נשען עליה – לכאב ששווה לחיות בשבילו. כזו שגורמת לכל נסיעה מגבעתיים לירושלים להפוך לשביל האבנים הצהובות. כזו שגורמת לרצות להיות יחד, כל הזמן. להתגאות בו.

החוויות מצטברות להן לאורך הזמן החולף, ופינות רחוב הופכות ל"כאן התנשקנו בפעם הראשונה" או "כאן התחבקנו מול הנוף של כל העיר אחרי שהלכנו לסרט", ומסעדות שהיו חלק אינטגרלי מחיי הופכות ל"כאן שלחת לי ידיים בפעם הראשונה בפומבי ונהניתי מזה" ו"כאן ציירתי לך עם האצבע על הגב אותיות, דרך החולצה שלך, וכתבתי 'אני אוהב אותך' בלי שאצטרך לומר".

כשכל מגע עם א' מרגיש כמו הדבר הכי טבעי ביקום, כשכל נשיקה איתו בבוקר היא כמו סם החיים גם בלי לצחצח שיניים, כשאני רוצה לגרום לו להרגיש הכי בבית וקונה לו מברשת שיניים, כשבאופן קבוע כבר יש שתי מגבות על המתלה באמבטיה, כשאני שוכח חולצה אצלו והוא מחזיר לי אותה מכובסת עם הריח המופלא שלו ודווקא איתה אני מתעקש לישון, כשהדבר הראשון שאני עושה כשאנחנו נפגשים זה להסניף אותו, לתת לאף שלי לדבר ולהתבטא, להיכנע ליצרים שלנו כבעלי חיים עוד לפני שאנחנו בני אדם. זאת אהבה.

וכשכל כך הרבה אהבה מקיפה אותנו, לא הייתי צריך אפילו להגיד "אני אוהב אותך" בקול. ולא הייתי צריך שיגיד לי חזרה. פשוט ידעתי את זה, כמו שאני יודע שהשמש תזרח מחר בבוקר. ידעתי בביטחון מוחלט. והיה לי טוב.