הצד שלה: 

שמעתי פעם רב שסיפר באחת ההרצאות שלו על ריב בין גבר לאישה. זו אפיזודה שלמה שנמשכת דקות ארוכות, אבל בסופה יש פיצוץ ענק והגבר יוצא מהבית בטריקת דלת. האישה מתקשרת לחברה שלה ומתחילה לאכול סרטים שהוא הלך למישהי אחרת. ההיא מקשיבה, מקשיבה, ובסוף עונה לה "למה ישר בוגד? תחשבי חיובי. אולי הוא מת?". וככה התחיל לו קו המחשבה שלי כשהבנתי שחלקנו נעדיף שהצד השני ימות, מאשר יבגוד.

יש משהו מאוד הוליוודי רומנטי במקרי מוות בהם אנחנו מאבדים את אהבת חיינו. הכאב קורע את כל האיברים מבפנים ומשאיר ריקנות שלא תתמלא אף פעם. אבל אולי זה עדיף על פני שברונות, פגיעה באמון ופוסט טראומה לכל החיים.

כל נושא הבגידות עלה השבוע כשניסינו לפענח את תעלומת "התחתונים המסתוריים". אני אחראית הכביסות בבית, ולפני כמה ימים עשיתי מכונה. דחפתי לשם זוג תחתונים לבנים שמצאתי על הרצפה באחד החדרים. כשביקשתי ממנו להוריד כביסה, הוא בא לי עם הזוג הזה לסלון והתחיל להסתלבט על תחתוני הסבתא שלי. הסתכלתי עליו כמו על ילד מפגר, ואמרתי לו "מאמי, אלו תחתוני גברים". החיוך שלו התחלף לשילוב של בלבול ואימה. לקח לו כמה שניות כדי לאסוף את עצמו, ולהגיד "אבל הם לא שלי".

העולם נדם. כל רעשי הרקע השתתקו בשנייה אחת. היינו שניים בתוך כאוס שנחת עלינו כמו פצצת אטום. שריקה ארוכה לפני שהטיל מגיע והורס כל דבר טוב שנבנה בחודשים האחרונים. זה היה רגע קצר שבו יכלתי להרגיש פיזית את האנרגיה נשאבת החוצה ממני, ואת הזוגיות שלי נעלמת לתוך ערפל של חרא. חוסר הנוחות שמרגישים בבטן קצת לפני פרידה התחיל להגיע, ועצב עלה לי בגרון. הוא עמד שותק, לא הוציא מילה, אבל זה היה ברור על מה הוא חושב.

אף פעם לא בגדתי באף אחד. אני שקרנית כזו גרועה, שיראו את זה עליי תוך שתי דקות. ואני גם לא טובה בטשטוש עקבות. אם הייתי איפשהו או עשיתי משהו, רוב הסיכויים שאעלה את זה לפייסבוק, ואני די בטוחה שתמונה עם סטוץ רנדומלי באיזה מועדון היא לא משהו שבן זוג היה רוצה לראות. למעשה, אף פעם לא בגדתי כי אני פשוט לא מבינה את זה. כשהרהורים על בגידות וגברים אחרים היו מגיעים, זה היה הסימן שלי לסיים את מערכת היחסים שאני נמצאת בה. עדיף להחליף את הקיים במשהו חדש וחד פעמי, מאשר להתנצל אינסוף פעמים ולפגוע בבן אדם שנמצא מולך, גם אם נמאס לך ממנו. הצורך להתפלש בדשא של השכן מגיע מתוך מקום של חוסר. ואם חסר לך, לכי תתקני או לכי תיפרדי. אף פעם לא לכי תזדייני.

אבל כן נבגדתי. יותר מפעם אחת. הראשונה הייתה על ידי מישהו שגרתי איתו. הוא היה איש עסקים שכזה ובכל פעם שהייתה לו טיסת עבודה לחו"ל, קיבלתי גירודים בגוף. כמה חודשים לאחר מכן תפסתי אותו מנהל שיחת סקס באמצע הלילה עם אחת העובדות הפולניות של החברה. אחריו היה עוד אחד. ברמן שסיים משמרות בכל פעם עם מישהי אחרת, וסיפר לי סיפורים קורעי לב על איך היה צריך לעזור לאחת המלצריות לתקן את הנזילה אצלה בדירה. אמנם אני שקרנית גרועה, אבל יש לי יכולת מרשימה לזהות שקרים שעפים לכיוון שלי במהירות של מאה חארטה לשעה.

לאחר שני המקרים של חסרי עמוד השדרה הנ"ל, נשארתי מלקטת שאריות אמון בבני אדם מהרצפה. הכאב הזה הוא נוראי. כל כך נוראי. מבט חסר האונים שדבק בי במשך כל התקופה שאחרי הבגידות, הוא אותו מבט שהסתכל עליי עכשיו, אוחז פיסת בד לבנה שהגיעה להרוס לנו את החיים.

צילום: אלעד אקרמן

צילום: אלעד אקרמן

"אז של מי זה בלה?". "לא יודעת". משכתי בכתפיים וניסיתי לדחוס את התחת הענק שלי בתוך הכורסה שישבתי עליה. כנראה שהאדמה בדיוק אכלה צהריים, כי היא לא הסכימה לבלוע אותי. נשארתי מכופפת. ספק בורחת לתוך הדמויות המרצדות על מסך הטלוויזיה, ספק מתמודדת עם מצב הזוי שנפל עליי. הוא הניח את התחתונים בצד והתיישב על הספה. ברוכים הבאים לשעשועון: של מי התחתון?

אחרי שההלם הראשוני עבר, עלה בי כעס. או יותר נכון, תסכול - מה, הוא לא מכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת שבגידות זה לא באג'נדה? הוא לא זוכר את הסיפור על האקס והפולניה? אני הבן אדם הכי אמין בעולם, ואם זו המחשבה שעולה לו בראש, שילך תקעוואד. התמרמרתי עם עצמי על רקע "משחקי השף", וכשסיר העצבים שלי התמלא לגמרי, קמתי לקפל את יתר הבגדים כדי לא לחלוק איתו את אותו חלל.

באותו לילה הלכנו לישון טעונים, ויום למחרת דיברנו שוב. המצב נרגע וחזר לשיגרה. למען שלום בית החלטנו שתעלומת התחתונים המסתוריים לעולם לא תיפתר, וכנראה שהבדיחה של הרב נכונה. יש משהו באהבה כזו גדולה, שאתה תעדיף שהצד השני ימות מאשר שיבגוד בך. יש סיכוי שבזמן הקרוב לא אסתובב ליד חנויות הלבשה תחתונה, אבל זו הייתה תזכורת נהדרת לדיבר הכי חשוב בעשרת הדברות לזוגיות: אם רע לכם – תעזבו בלי להיתקל באיברי מין של אנשים אחרים בדרך.

 

הצד שלו: 

רגע לפני שהתעייפתי סופית, שילבתי עוד כמה פעמים אחרונות להילוך הראשון ויצאתי לדרך לעוד דייט. עברתי ערבים בלתי נשכחים שהפכו לנשכחים במיוחד עם איש תקשורת בעל עולם פנימי עשיר, מעצב בעל עולם דרמטי עשיר מדי, ומעצב נוסף עם עולם פנימי עשיר שהתווסף לעולמו הדרמטי העשיר עוד יותר. כולם עשירים, כולם לא בשבילי. אני עייף. אני מותש. זו מלחמה קיומיות יומיומית לתזכר את עצמך בכל יום מחדש שאתה הוא אתה, ושאף אחד לא יכול לקחת לך את מי שאתה.

לפעמים כדי לדייק את עצמך צריך לקחת צעד אחורה ולהתבונן מבחוץ על הסיטואציה, לכן ההצעה לשבוע בלאס-וגאס הגיעה בדיוק בזמן עבורי, ואחרי 14 שעות טיסה רצופה מצאתי את עצמי בלב מדבר מוהאבי בנוואדה, בעיר שהיא סוג של אילת על טריפים. עוד לפני הטיול תכננתי להגיע לעיר האשליות הכל-אמריקאית ולצאת לדייט, או שמא 'דייטים' ברבים, עם גבר אמריקאי טיפוסי. מעין רד-נק כזה שיבוא לקחת אותי מהמלון בטנדר המאובק שלו, יהיה לו ג'ינס בהיר ומגפיים, ואולי איזו אפודה פתוחה כזו שתבליט לו את הגבריות המשורטטת-בקפידה, וניחוח כללי של סבון, בירה וזיכרון של גרעפס.

אתחיל מהסוף – המשימה לא הושלמה מעולם, ושום ג'ף, כריס, מייקל, סטפן או קווין – לא זכו לצאת איתי לדייט. הייתי רוצה לומר שהג'ט לג לא איפשר לי להישאר ער אחרי השעה שמונה בערב אבל זה לא נכון, ואפילו שקר מוחלט. הג'ט לג היה סתם תירוץ שהביא אל הקצה והוציא החוצה את העייפות הקיומית שלי. זו שאני סוחב כבר כמה שבועות ארוכים של מירוץ אחרי תקווה בהכחשה. תקווה של חמש שניות, ואחריה מגיע המנגנון ההישרדותי שלי שמוריד אותי חזרה אל הקרקע ולא מאפשר לי להתעופף במחשבות. זה שמאפשר לי לפגוש כל כך הרבה בחורים בדרך – ולהישאר שפוי.

בוקר טוב בלאס וגאס, כמעט ערב טוב בגבעתיים. בשבוע אחד הספקתי לשרוד קרוב ל-40 שעות טיסה, לפקוד ארבעה נאשיונל-פארקס ברחבי אריזונה, נוואדה וקליפורניה, יותר מ-2,500 קילומטרים על סיפונה של פורד מוסטנג פתוחה, ו-0 ברים ברחבי לאס וגאס. אפס ברים – ואפס עניין לצאת אליהם. אפס עניין בג'ף, כריס, מייקל וחבריהם. ואז הבנתי – במשך שבוע ביבשת אחרת אני בדייט עם עצמי. נהנה מהגבריות שלי בנהיגה באוטו הפתוח, מלהיות נווד בנוואדה, מטיולים בחיק הטבע עם נעלי קולומביה מאובקות וממרדף אחרי רגעים קטנים של אושר. ברגע אחד בדייט הכה-ארוך שלי עם עצמי הבנתי שבקלות יכולתי לחיות באחת מהעיירות האמריקאיות הקטנות ושכוחות האל האלו שבדרך לשומקום, שלרחוב הראשי בהן קוראים בשמות עם משמעות מינורית כמו סאנסט דרייב, פלמינגו או דוראנגו, והתושבים שלהן מגדלים בקר או גידולים חקלאיים ומתאהבים בדברים הפשוטים כמו לנשום, או ליהנות מסתם שיחה טובה ומדברים שלא מגרים יותר מדי את החושים.

יובל אורן בלאס וגאס. צילום עצמי

יובל אורן בלאס וגאס. צילום עצמי

האם זו הגבריות האמריקאית האולטימטיבית? כנראה שכן. רוב האמריקאיות נמצאת במרחבי הכלום שבעומק היבשת, ולא בכל הערים הנוצצות שנמצאות לחופי האוקיינוסים. והאמת שמאסתי בכל העירוניים האורבניים-בשקל האלו. כל העירוניים המגה-מתוחכמים שסף הגירוי שלהם גבוה כל כך שהם כבר לא נהנים מכלום. בעצם, בגלל זה מלכתחילה עברתי לגבעתיים. כדי להתרחק. כדי להיות פשוט. כדי לחזור ליהנות שוב מהדברים הבסיסיים. אני רוצה שבן הזוג שלי יהיה בטוח בעצמו, שיעריך אותי מתוך ההערכה שלו לעצמו, שידע לאהוב אותי חזרה רק מלהביט בי, ולא כי אין אף אחד אחר מעניין יותר בסביבה. מערכת יחסים חזקה שמבוססת על שני אלמנטים חזקים.

עמדתי מול עצמי באחד מימי הדייט האמריקאי הארוך שלי בתחתית של עמק המוות בקליפורניה, על מרבץ מלח אדיר בעומק של שמונים וחמישה מטרים מתחת לפני הים, וצרחתי "מוות ל-FOMO!" והרגשתי את ההרים והשממה עונים לי בהד ומאשרים: "מוות לפומו, מוות לפומו, מוות לפומו". שתי טיסות מאוחר יותר, בחזרה במדבריות-גבעתיים, לא שילבתי אפילו להילוך ראשון. לפעמים צריך להביט על הסיטואציה ממרחק כדי להבין מה הרגע הנכון להמשיך לצעוד בה.

לטור הקודם של של "בשנה הבאה אצל חמותי"