הצד שלה: 

אני כותבת את הטקסט הזה בתוך קרון רכבת סובייטית, שרוב הסיכויים שגם סבתא שלי נסעה בו בצעירותה. מיטות קומותיים עשויות מעור אדום, ריח חמוץ באוויר, מהול שתן שעלה על גדותיו מהאסלה היחידה שקיימת באזור. בקרון הסמוך אוקראינים חצי שיכורים חוגגים עם גרעיני חמניה לא קלוים ובירה זולה שהם בטח חסכו בשבילה שבוע שלם. הרכבת דוהרת לכיוון עיר אוקראינית נוספת, ובכל קפיצה שלה אני מרגישה את השרירים שלי כואבים. למזלי, האצבעות הן הדבר היחידי שנשאר שלם אחרי השבוע המטורף הזה. שבוע של חופשת סנואובורד שנסענו אליה יחד.

לא מבינה למה קוראים לזה חופשה. הכל כואב לי. הגב, הרגלים, הידיים, הריאות. תעשו לעצמכם טובה, ובפעם הבאה שתיתקלו בפרסומת עם סלאבית לבושה בביקני על מגלשים – תברחו. זה לגמרי פייק. שום חופשה אין פה. רק שרירים תפוסים.

מצד אחד, אני לא יכולה להגיד שתמיד רציתי חופשת פרצוף בשלג במהירות מטורפת במורד ההר. מצד שני, ההרפתקנות של בלה הייתה בטירוף. אמנם טמפרטורות שליליות וחורף אוקראיני הן לא כוס התה הקפוא שלי, אבל כל דבר שכלל את השורש ח.פ.ש ואת בן זוגי שיחיה באותו משפט, נשמע לי נהדר. כשהסכמתי להצטרף לחברים לשבוע סנואובורד באתר סקי באוקראינה, לא ידעתי שהשבוע הזה ישבור אותי נפשית ופיזית.

פיזית:

זה ספורט שכל הבסיס שלו בנוי על איזון. האיזון בין החלק הקדמי לחלק האחורי של הבורד, האיזון בין הגוף לנפש. האיזון בין השריפה של השרירים לכמה שאני חייבת לרדת את ההר הזה. האיזון בין הפחד המשתק כשאני מסתכלת על הירידה, לבין הריגוש המטורף שמגיע כשאני מתקרבת לחלק עם השיפוע הכי גדול. בכל פעם שהרגשתי שאני לא מסוגלת לקום מנפילה נוספת, הגיע דחף פנימי שהכריח אותי להתרומם ולהזיז את הגוף הלא בכושר שלי כמה מטרים ימינה, כדי שגוף אחר, עם הרבה יותר כושר, לא ידרוס אותי. ניצחתי. את עצמי. את המוח. את הפיזי.

נפשית:

האמת שסנואובורד זו מטאפורה מקסימה לזוגיות. כדי שתהיה את היכולת להתגבר על מכשולים, צריך שיהיה איזון. זו הייתה מילת המפתח של כל הטיול. כשיש שניים, כל אחד מגיע עם המכשולים האישיים שלו, ולא תמיד אפשר לייצר סנכרון ביניהם. המכשול האישי שלי באקסטרים המושלג לא היה רק על המסלול, אלא גם במלון. רבנו פיצוצים. פעמיים. ועל שטויות. למזלנו, וגם לחוסר מזלנו, אנחנו אותה גירסה בשני מינים. בתשעים אחוז מהמצבים, זה עובד לטובתנו. בעשרה הנותרים, אנחנו מסוגלים להתפרק אחד על השנייה. אני רוצה להגיד ששנאתי אותו ורציתי הבייתה, אבל זה לא נכון. גם במהלך הריב עצמו, הייתי אסירת תודה. כי גם באותו רגע הבנתי שבדיוק כמו ששרירי ירך נבנים דרך כאב ונפילות בשלג, גם זוגיות נבנית דרך ריבים.     

מערכת יחסים, כמו חברים, לא נמדדת כשנוח לך. היא נמדדת דווקא באותם רגעים בהם החוטיני תקוע לך עמוק בתחת, התקשרו מהבנק כדי לשאול מה עם המינוס, החזיה קטנה מידי והברזלים שלה נכנסים לך לתוך העור, לפני שנייה דפקת את האצבע הקטנה בשפיץ של המיטה, והוא בדיוק נזכר לבקש ממך לכבס לו איזה סווטשירט. בעצבים, בלחץ, בחיים האמיתיים – שם נמדדת זוגיות. והמדד של היציבות שלה, זו היכולת להתגבר על מכשולים יחד.

אנחנו מגיעים תכף לתחנה שאנחנו צריכים לרדת בה, ויש לנו עוד יומיים לטיול. הסנואובורד מאחורינו, ואיתו גם הוויכוחים לחופש הנוכחי. כמה דקות לפני שאנחנו יורדים מהרכבת, הוא מסתכל עליי כותבת את הטור, נושק לי בעדינות, מסיח את דעתי מהטקסט ואומר: "כמה אני אוהב אותך כשאת נורמלית". אני מחייכת אליו ומנשקת אותו חזרה. שנינו יודעים שגם הוא לא מאה אחוז, ושנינו יודעים שזה לא ישתנה. קווי האופי המשותפים שלנו הם אליה וקוץ בה, אבל כוח הרצון גדול יותר. בדיוק כמו שהדחף הפנימי נכנס לפעולה שנייה לפני שאנחנו יורדים את המסלול השחור באתר האוקראיני, ככה הוא גם מופיע שוב כשמדובר בקשר שלנו. נורמלים לא נהיה בחיים, וטוב שכך. אולי זה מה שמחזיק אותנו יחד, ואולי זו רק ייחודיות. חופשת השלג נרשמת כניצחון אדיר על פני המכשולים שלנו, מכשולי הזוגיות, ומכשולי הגפיים הכואבות.  

 

הצד שלו: 

השיח שלי עם עצמי אינו חם ומלטף כמו שוודאי הייתם מצפים. כשאני עדין עם עצמי, אני מתרחק מהדיוק, מתרחק מהמטרות שלי, מתרחק מעצמי. תעצור, תתבונן, תדייק - ההנחיות שלי לעצמי ברורות, ואחרי שנכנסתי לאינקובטור עם עצמי בחודשים האחרונים, הרגשתי שהגיע הזמן שאחזור לחיים, חזק יותר, מדויק יותר, נקי יותר מכל מיני הפרעות וגזלני אנרגיה.

אין בי גרם של חשק להסביר את עצמי לאנשים שמרגישים את עצמם קרובים אליי. תנו לי להיות טבעי, לגדל חזרה את העלים הירוקים על הגבעולים שלי, להגדיר את עצמי דרך התבוננות וצימאון לשמש, ולא דרך גישוש באפלה. אני מנהל עם עצמי עוד שיח קצר וקצוב, מול המראה, מצחצח שיניים ומחליף עם עצמי חלקי הברות. "תקבל החלטה", אני משדר לעצמי ישר לתוך האישונים. "תחליט שאתה נותן צ'אנס אמיתי לקיומה של מערכת יחסים, ולא רק מפנטז על אחת כזו. תחליט שאתה מתאושש משברון הלב שהיית בו. תחליט שאתה מחליט, ולא רק נותן לעצמך לשייט בים הפתוח". אני טוב לעצמי כשאני מחזיק את עצמי קצר. כשאני אסוף, ולא פרא.

התובנות האלו הביאו אותי להסתכל על התמרורים בדרכי הדייטינג. הם כולם אומרים לך "SLOW DOWN", והרמזור אדום. הם כולם מדברים אליי – "תשקול טוב עם מי אתה יוצא. אתה לא יכול להכניס לחיים שלך כל אחד שחייך אליך", אני מנגב מעצמי את אימת המטורללים שדבקה בי בטור הקודם. "תחזור לעצמך. לפני שאתה נפגש עם בחור – תנהל איתו שיח יותר ארוך מסתם כמה משפטים ו'יאללה נפגשים אצלך או אצלי'. תסנן. לא כל אחד שקצת הרעיף עליך אמפתיה הוא מי שבאמת רוצה בטובתך או בקרבתך. תיזכר בכל הדברים שלמדת ב-32 שנותיך". אני מרביץ בעצמי תורה ובטחון כמו מאמן ששולח לזירה את המתאגרף הטוב בתבל, ומצייד את עצמי בכל טוב הארץ של התובנות וממשיך בשיח שלי עם עצמי: "תזכור מה גורם לך להרגיש טוב במערכת יחסים, מה גורם לך להתרגש, ותרכז את כל המחשבות שלך בעצמך. הגעת לאן שהגעת בזכות מי שאתה, ולא בזכות האקסים שלך."

המבחן הראשון עבר בהצלחה, ולנטיין הארור, שישי בערב, ואני מרגיש יותר לבד ממה שזכור לי שאפשר. אחת החברות הכי טובות שלי שולחת תמונה של טבעת הנישואין שקיבלה לפני כמה דקות. חברה טובה נוספת מספרת שעוברת לגור עם הבחור שחלמה שיאהב אותה בחמש השנים האחרונות. הן זוכות בפרסים שרציתי עד לא מזמן לקבל בעצמי, ואני צופה בעונה החדשה של 'נרקוס מקסיקו' וראש הקרטל המקסיקני, מיגל-אנחל פליקס גאייארדו - מחייך אליי מול המסך ונראה בדיוק כמו א'. ואני מתגעגע, אוהו כמה שאני מתגעגע. אבל נושם. מצליח לעבור ולשרוד את הגל האימתני הזה.

המהלומות האלו כואבות, אבל אני נזכר במאמן האגרוף שאני לעצמי. פסק זמן בין הקרבות. הרמזור האדום הוא הזדמנות מצוינת לקחת פאוזה ולהסתכל החוצה, להתבונן. לקחת מרחק מהמרוץ הזה. לא להתעלל בעצמי עם רף ציפיות שבלתי ניתן לעמוד בו, לא להיזכר בערגה ובגעגוע במערכות יחסים שהסתיימו. לנשום עמוק, לחייך לעצמי במראה בחיוך שובבי, לדעת בביטחון שיש לי מוח חריף ביותר ושאני מתנסח בצורה טובה ויוצר רושם טוב, שיש לי אחלה של ג'וב, שיש לי בית ושבזכות המיקום שלו בגבעתיים ולא בתל אביב – אני אפילו מצליח להשריש שורשים.

ובתוך המרחב הזה שבניתי לעצמי, יש שוב מקום לאהבה ולפירות שלה, יש מקום לחוויות חדשות ולא רק לזיכרונות של אלו שנגמרו. הטמפרטורה מתחילה לעלות, השמש יוצאת, החורף הקשוח הזה מגיע לישורת האחרונה שלו. "תקבל החלטה", אני אומר לעצמי שוב. החלטתי. אני חוזר לעצמי. אני רוצה לחזור.

לכל הטורים של בשנה הבאה אצל חמותי