הצד שלו: 

אחרי שקפצתי למים, שלחתי את לחמי וביקשתי את הסיוע של קבוצת 'סיקרט תל אביב' בפייסבוק למציאת בן הזוג הפוטנציאלי, הגיע הזמן לפרוע את השטרות. "זו לא הכמות אלא האיכות", אני אומר לעצמי אחרי שמתקבלות לא-יותר-מדי פניות. בסתר לבי רציתי להרגיש נאהב, להשיק את עצמי מחדש, לצעוק שאני מוכן לצלול למים, ובקפיצת ראש, מול מטרופולין שלם של כרישים צמאי דם.

אחרי שהרגעתי את שאריות תל אביב שכנראה נשארו לי בנפש ,ונזכרתי שלא עשיתי את כל הדרך הזו כדי סתם לעוף על עצמי, התחלתי ליישם את התורה החדשה שהחלתי על עצמי בטורים הקודמים: ביקשת להיפגש מיד בלי שיחה מקדימה? נשלחת לאלף עזאזל. לא הייתי חשוף וגלוי מול מאות אלפי אנשים כדי לחמם לעצמי את המיטה ללילה אחד. החשיפה הנפשית שלי היא מוצר יקר מדי בשביל לבזבז אותה על אירוע סתמי שבשבילו אפשר פשוט להיכנס לאפליקציה הזמינה ביותר.

הדייט הראשון היה מושלם. סימנתי "וי" על כל הצ'קליסט חוץ מסעיף אחד. הבחור חתיך, אין ספק. חכם ביותר, מצטיין באמת בכל תחום. הוא מעניין, רהוט, ורבלי. אמא שלי תאהב אותו ממש. בחרנו באותו היין ובאותו הקינוח. אבל אלו היו הדברים היחידים שהיו מכנה משותף בינינו. ובפעם הראשונה בחיי נתקלתי בבחור שאין לי שום דבר "שלילי" לומר עליו, הוא מושלם, אבל לא מושלם בשבילי. הניצוץ הזה, הקטן, המרגש, שגורם לך לפרפרים בבטן. זה שגורם לך לדבר שטויות, ולרוץ בגשם, להתנהג בטמטום מוחלט – היה היחיד שנפקד מאותו הדייט.

גם הבחור השני היה מושלם. סימנתי "וי" על כל הצ'קליסט חוץ מסעיף אחד. הבחור חתיך, חכם, מצטיין, אמא שלי, בשר ודם של כל מה שאיחלתי לעצמי. גם הניצוץ החמקמק היה לנו. וכשהיה צריך ללכת לאירוע משפחתי, אפילו דיברנו להתקדם לדייט נוסף עוד באותו הערב. היה קשה לעמוד בפניו, ובפעם הראשונה מזה שבועות ארוכים הרגשתי שאולי הפעם קיבלתי את מה שביקשתי. אחד הדברים החשובים לי ביותר בבן הזוג שלי הוא היכולת לנהל שיח אמיץ גם על החששות הכבדים ביותר שלנו. אחרי יומיים של שיחה צפופה, ביקש כמה שבועות להתאושש מפרידה טרייה שעבר שנשמעה לי כה מוכרת. ואני הרי מכיר את הנטייה הטבעית להיכנס לקשרים לא בריאים מיד כשנפרדים. "אני לא רוצה שתהיה ריבאונד שלי", אמר, ואני הערכתי אותו. אבל סעיף הדייט השני בצ'קליסט נשאר יתום.

לדייט עם הבחור השלישי כבר הגעתי עם צליעה-רגשית קלה. צ'קליסט? עזוב אותך בחייאת. הוא חמוד, הוא חכם, הוא עושה לך את זה. כיף לדבר איתו, כיף להמתין איתו לאוטובוס שייקח אותו בחזרה הביתה מגבעתיים. כיף לך לחייך בגלל המוזרויות הקטנות שלו. "תמתין בסבלנות, תתנהל בלי רגל על הגז", אני אומר לעצמי. יום אחד עוד אתחרט על המילים שלי. אנחנו ממתינים ברחוב ויצמן השומם, וקו 55 מזדחל לתחנה ובולע בתוכו את האווירה הקסומה שלצידי. ובעודו חוזר מערבה לביתו בתל אביב, אני חוזר הביתה במעלה הגבעה, מרגיש בשיאי אחרי ערב באמת משובח. כזה שהרגשתי בו טוב, שהפרטנר שלי היה כל מה שרק אפשר לבקש. כזה שגילה סבלנות גם כשנישקתי אותו על הלחי במה שעלול להתפרש כקרירות או חוסר עניין.

ובעודנו מחליפים מילים קטנות של אור ומשהו שמרגיש כמו ניצנים ראשונים של אהבונת קטנטנה, נבטוטים, לחיים יש צ'קליסט משל עצמם. אם לפני חצי שנה הייתי מספר לכם שבין הדייט הראשון לבין הדייט השני שלי עם אחד הבחורים הכי חמודים של השנה האחרונה יעבור נצח – כי מישהו בסין בדייט כושל בדיוק אכל מרק עטלף ועכשיו יש בחוץ מגיפה שעלולה להרוג את כולנו וחובה להישאר בבית ולא לצאת - הייתם אומרים שאני בטוח לא בעניין שלו ודי כבר להמציא כאלו טוויסטים בעלילה שתסריטאי כושל לא מסוגל להם. ובעודי מנסה להבין מה בדיוק אומר העניין הזה של להיכנס לתיבת נח האישית של כל אחד מאיתנו ולהיות ספון בבית ובמיטה עד שייגמר המבול, הבנתי שההנחיות היו להגיע בזוגות. זה יותר נעים, יותר נוח ויש למי להכין קערת קורנפלקס בבוקר. זה רק אני שתקוע אי שם בבליל של דייטים ראשונים, ומדבר על להעריך את התחושות שלי ואת הסבלנות שאני צריך לגלות. שהסבלנות משתלמת. נו, נראה אותך עכשיו סבלנות נכספת, כשתוצאת המשוואה של מול החיים היא – אחד ועוד אחד ועוד אחד – שווה אפס.

הצד שלה: 

כשהייתי בכיתה ד, לקחו אותנו לכותל. באותה תקופה ממש אהבתי ילד בשם פלג שישב שולחן לידי. קרעתי פתק מאחת המחברות, כתבתי שם "הלוואי שפלג יאהב אותי", ודחפתי אותו בקיר הכי מפורסם בעולם. כשחזרנו הביתה, פלג ביקש ממני חברות. שלושה ימים הסתובבתי בהיי מטורף. הרגשתי את אלוהים מקשיב לי, שומר עליי ומגשים חלומות. מאז פחדתי לקחת כמובן מאליו את כוחו של הבורא, ובכל פעם שהגעתי לכותל ביקשתי בכלליות: שלום עולמי, בריאות, אושר. כל מיני ברכות איחולים גנריות שאנו דואגים לכתוב לחברי פייסבוק שמעולם לא פגשנו.

בתחילת החודש חברה ואני עשינו יום כיף בירושלים, והלכנו לכותל. הפעם הייתי ממוקדת מטרה, בעלת מוטיבציה ובעיקר – ספציפית. התפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו את הזמן הפנוי שאני צריכה כדי לסיים לכתוב את הספר. ואז הגיעה הקורונה.

באחד הערבים השבוע ישבנו מול הטלוויזיה. צפינו בחדשות, בעדכונים, בבלוג היומי של ביבי, ובארץ ישראל נסגרת. כשהתחילו ההמלצות על ההישארות בבתים, הבנתי שרוב הפרנסה שלי בתקופה הקרובה תתאדה באוויר. הוא ישב בכורסה של סבתא, ואני על הספה לידו. הסתכלתי עליו, חייכתי, ושלחתי תפילת הודיה לאלוהים.

אולי ההרגשה האישית שלי היא לא כל כך פוליטיקלי קורקט ויש כאן טון מתנצל במשפט הזה, אבל אני חייבת לציין שכשמגישת חדשות ערוץ 13 סיפרה שלחצו על כפתור ה "pause" של המדינה, זה היכה בי כמו משב רוח רענן. אני מבינה את ההשלכות הכלכליות של הסיפור הזה, ומרגישה אותן על בשרי. תעבור תקופה ארוכה עד שכולנו נצליח להתאזן בחשבונות הבנק שלנו, ולהחזיר את החיים למסלולם. אבל חשוב מכך, אני מבינה את ההשלכות העמוקות יותר:

  1. יש לך כמות זמן מטורפת כדי להציב מראה לעצמך ולזמן את האני הפנימי שלך לחשבון נפש.
  2. חושבת שהזוגיות שלך מהממת? בבקשה. בואי תבחני אותה. תרשמי לשעשועון הזוגי שלנו "שורדים את הבידוד".

תכניות האקטואליה שעל המסך שידרו את טקס נעילת שערי הארץ המובטחת, ולי נפל האסימון: תזהרי ממה שאת מבקשת, כי זה יכול להתגשם. במסע ההסתגלות לעבר השגרה החדשה כל מה שיש זה אותך ואותו. הרבה אותו. המון אותו. בעצם, כל הזמן אותו. מינוס הזמן שהוא בעבודה (כי מסתבר שאלו שעובדים בטלוויזיה נחשבים חיוניים). הוא שם כשאת קמה, והוא שם כשאת הולכת לישון, והוא שם כשאת מנסה ללמד שיעורים פרטיים מהבית כדי להציל את מה שפעם היה חשבון הבנק שלך והיום הפך לחור שחור. והוא שם כשאת מגלחת רגליים, ומנסה לעשות שפם, ומנקה את האבק בחדר עבודה בפעם החמישית היום, כי השעמום אוכל אותך מבפנים ואת לא מצליחה לכתוב שום דבר חדש בספר שאת אמורה לעבוד עליו. והוא שם כשלא שמת חזיה כבר שבוע, כי מה הטעם.

צילום: גיא דויטש

צילום: גיא דויטש

והוא גם מתחרפן. עבודה ובית. רק עבודה ובית. ואת כל הזמן שם. ואת שם כשהוא יוצא לעבודה, ואת שם כשהוא חוזר, ואת שם כשהוא רוצה לשבת לנוח על הספה לכמה דקות אחרי שידור ארוך ובדיוק החלטת שהוא צריך לתלות מחדש את המדף של הספרים. ואת שם כשהוא רוצה לישון עד מאוחר בסוף שבוע אבל לא יכול כי מבחינתך זה לא סוף שבוע, אלא סתם עוד יום רגיל כי כל הימים הפכו אצלך לשלולית אחת גדולה, והחלטת לשאוב את הבית בשמונה בבוקר. ואת שם כשהוא מנסה לקחת אוכל לעבודה, ובו זמנית לענות לך על מיליון שאלות של "למה אתה לא לוקח את השניצל? תסיים אותו קודם. למה לא סלט? אתמול עשיתי קבב. יש קציצות בסיר", ומתפלל לימים בהם היו שני סירים במקרר כי הייתה לך עבודה.

ובתוך כל בלנדר המחשבות הזה והשקט של המציאות, אני יכולה לשמוע את השכן המבוגר שלי מדבר בטלפון עם הנכדים שלו ארבע פעמים ביום. באמת. ספרתי. השיחה הכי קצרה הייתה עשרים דקות, ואתמול בערב הוא ראה איתם סרט ביחד דרך שיחת וידאו. כמובן שאני לא יכולה לדעת את טיב היחסים לפני הקורונה, אבל אני בספק שזה היה בתדירות כזו. הוא שם כל שיחה על רמקול כדי שהם ישמעו גם את סבתא, ובערב הם יושבים במרפסת ונזכרים בפעם ההיא שהוא איבד את הדרכונים שלהם באיזה הוסטל בהודו, ואיך כולם הסתכלו עליהם מוזר כשהם בחרו דווקא את היעד הלא אטרקטיבי הזה. "עשינו אופנה כשנסענו למזרח", אני שומעת אותו אומר לה ומניח את כוס התה בכבדות על השולחן.

"קטן עליהם קורונה" אני אומרת לו. "למה את חושבת? הם בקבוצת סיכון", הוא מוריד ציפיות. "הם ביחד כל כך הרבה שנים. נגיף לא ישבור אותם". אני מנסה לשמור על אופטימיות. "אבל אולי הבידוד כן", הוא מסתכל עליי וצוחק. אני נותנת לו מבט זעוף. הוא קורא לי את המחשבות, ואומר "קטן גם עלינו".

לכל הטורים של בשנה הבאה אצל חמותי

***

אלו ימים קשים במיוחד לנשים במעגל האלימות. נשים וילדים שההסתגרות בבית עם בעל או אבא מכה קשה להם שבעתיים. מרגישה שאת צריכה סיוע? אזן קשבת? התקשרי 6724* קו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף  24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת.