הצד שלה:

לפני כמה חודשים הצטלמתי לתכנית עבור ערוץ כאן 11, ומרגע סיום הצילומים ועד אתמול כשראיתי את הפרומו, הספקתי לשכוח שזה קרה. מעולם לא הייתי כל כך לחוצה לצפות בפרסומות, ולחכות לפרצוף הבוכה שלי בגודל 65 אינץ', בפול HD או מה שזה לא יהיה. התכנית היא דוקו ראליטי שעוסקת בקירוב לבבות ומספרת את הסיפור שלי ושל האבא החוזר בתשובה שלי.

במרחק של כמה ימים גם עולה התכנית "עוד ניפגש" (ראשון הקרוב אחרי החדשות), וגם מתפרסם הטור הזה, טור מספר 16 של "שנה הבאה אצל חמותי". הכל פרוש לפני כולם, ואני עדיין מנסה לשמור על ממלכתיות ופרטיות מסויימת. כל זה נעשה מבחירה כשהמטרה העיקרית שמחברת בין כל היבטי הנשמה שלי שנשפכים ככה לפני הציבור, היא שיתוף. כדי שכולם יבינו שהם אף פעם לא לבד, תמיד יש מישהו באותה סיטואציה, והכל באמת בסדר.

אבל השיתוף הזה עולה לי ביוקר. לא מבחינת התגובות והסביבה, אלא דווקא בגלל המאבק הפנימי שכל זה גורר אותי אליו. מתחילת הפרויקט הזה אני חיה וכותבת מתוך מקום של "איפה עובר הגבול", מדלגת בין קליפות ביצים, ומנסה לשמר סטאטוס קוו מסוים. שזה מוזר, כי בן זוגי כפרעליו לא מתערב לי בתוכן, ודווקא הטורים הכי כנים שלי, הם אלו שנכתבו הכי טוב. ועדיין, כמו בתכנית על מסך הטלוויזיה, וכמו בטורים על מסך הטלפון והמחשב, חשיפה היא דבר מפחיד, והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי צפה בין שני העולמות. עולם הגילויים, והעולם האישי שלי שחלק ממנו, אמנם קטן, אבל חלק ממנו, לא סופר לעולם.

מערכת יחסים מושלמת?

מודה. לא שיש לי משהו לטייח, אבל עדיין קיימת בי כמיהה להציג מערכת יחסים מושלמת והמציאות עושה עבורי יופי של עבודה. כשישבנו ביחד בגינת הכלבים כמה שעות אחרי ששודר הפרומו, קיבלתי התקף חרדה. רציתי לקום ולנוס הביתה, אבל הוא התעקש שנישאר ונעביר את ההתקף יחד. בין נשימה עמוקה לנשימה עמוקה, נפל לי האסימון: כל מה שאת צריכה כדי להתמודד עם כל החשיפה הזו, זה בן זוג תומך. ונכון, לא הכל תותים כל הזמן. ואני עדיין אוהבת אותו. ולפעמים אני שונאת אותו. אבל גם כשאני שונאת אותו, אני עדיין אוהבת אותו. והוא יודע איך להוציא אותי מהכלים, ויש ימים בהם אני כל כך שמחה על כך שהוא מספר לי שיש לו תכניות בערב, ויש ימים שאני מתגעגעת אליו למרות שהוא יושב במרחק כמה מטרים ממני.

ואנחנו רבים, ומתווכחים, ומעצבנים אחד את השנייה. ומנהלים מערכת יחסים עם עליות וירידות, כמו כל זוג אחר. והיא גם לא יכולה להיות מושלמת. כי אין באמת דבר כזה. ואם הצלחת למצוא מישהו שיעמוד לצידך באש ובמים, יכיל את כל הבלאגן הזה שקורה לך בחיים, ויקבל את העובדה שאת משתפת את כל העולם בחיים שלך – אשריך. גם ככה כל החיים האישיים שלי מצולמים וכתובים מול כל העולם, אז לפחות שזה יהיה נכון ואמיתי, ולא חצי.

ואם כבר בכנות עסקינן, אז בכל הפעמים בהם הוא עושה משהו טוב, הוא נוהג להגיד לי "הנה, תכתבי על זה". על הפעם ההיא שהוא ניקה את הבית, ואומר לי כמה אני יפה כל הזמן, ומתרגש אפילו יותר ממני מהסדרה, ומעביר את כל הטורים שאני כותבת לכל העולם ומתגאה. ובכל הפעמים בהם אני כועסת עליו, אני נוהגת להגיד לעצמי "הנה, אני אכתוב על זה". על הפעם ההיא שעשיתי לו קפה והוא ביקש עוד אחד כי הקודם היה קר מידי כאילו אני בית קפה והוא לקוח שחי בסרט, והפעם ההיא שכעס על כך שלא התקשרתי, למרות שהוא גם לא התקשר. והפאדיחות שהוא אוהב לעשות לי ברחוב, שמפסיקות להצחיק באיזשהו שלב, והוא לא מבין את זה.

והנה. כל האמת, כמו שהיא, לתוך הפנים. הנוכחות שלו מזכירה לי שזה בסדר לשחרר. ואם עושים משהו, ובוחרים בדרך חיים מסויימת, עושים את זה כמו שצריך. בלי עקבות, בלי פחדים, ובלי חרטות. השיוט שלי בין שני העולמות הוא מיותר. ואם להיות עוד יותר כנה, תכף אני אסיים את הטקסט, אקריא לו, ואתן לו בוסה ענקית. כי הוא מהמם, וכי הוא החזיק לי את היד בכל פעם שראיתי את הפרומו מחדש, בכיתי, והתחלתי לפקפק בעצמי.

הצד שלו:

אחת האהבות הגדולות שלי בחיים היא הכתיבה. פעם בשבועיים אתה מסכם את עצמך לתוך טקסט של שש מאות מילים, מנקז את המחשבות, מנסח אותן. אפשר לומר שהטור הוא עוזרת הבית של המחשבות. פעם חשבתי שהפסיכולוגית שלי אמונה על הסדר הזה, אבל כשאתה כותב טור – אתה מתאהב ביצירת הסדר הזה לגמרי בעצמך.

 

כותבת ותיקה ומוכשרת אמרה לי פעם שגבר כותב הוא אחד הדברים הסקסיים ביותר שיש לעולם הזה להציע. אני מסכים איתה, כי אני יודע כמה רגש מתנקז לכל טור כזה, כמה כאב נחשף, ואיזו הצצה מיוחדת זו לנפש האדם. לנפש שלי. ולכן, בכל תחילת שיחה עם בחור חדש – יעלה ויצוף הפרדוקס הגדול. האם אספר לו על הטור? על הכמיהה לחמותי העתידית, שאמורה לצוץ ממש בעוד חמישה חודשים?

לאורך תקופה לא קצרה, במיוחד אחרי הפרידה מא' – הטור היה כרטיס הביקור שלי. היכולת שלי להיחשף במלוא העוצמה וההבעה. בחיי שהייתי מתאהב בעצמי אם הייתי קורא את זה. בדמיוני הרגשתי שהבחורים שהכרתי הם כמו חרקים הנמשכים לטור שלי כמו לפרח בסרט 'חנות קטנה ומטריפה', הטור הזה, הפרח, רק רוצה ממני עוד ועוד רגש. "Feed me Seymour" הוא אומר לי. ואני מאכיל ומאכיל. כמעט חצי שנה דאבתי כאן אחרי הפרידה, ויצא ממני מופע אורקולי של פורנו רגשי. אבל החרקים לא נתפסו בפרח, ורגע לפני שאנבול סופית – הישיבה בבית בתקופת הקורונה גרמה לי להבין שאני צריך לשנות קצת את דפוסי ההתנהגות שלי.

הבחור המושלם

לכן החנות הקטנה והמטריפה שלי נסגרה, ומעתה – לא עוד "יובל, 32, פרסומאי וכותב טורים" אלא רק "יובל, 32, פרסומאי וכותב". מה אני כותב? אספר לך ביום מן הימים. אם הייתי יכול, הייתי חוסם את היכולת שלהם לקרוא כאן. אם מישהו מהם מגלה על קיומו של הטור – אני פשוט מבקש שיפסיקו לקרוא, שיכבדו אותי. הרי הסיטואציה שנוצרת אינה הוגנת או הדדית, ובזמן שהם באים עם ערימות של דעות קדומות עליי כיצור רגיש ונעים לבריות, כנראה שהמציאות שלי פחות קורנת. וזה בסדר, אני לא הולך לישון עם אידיליה. המציאות יותר מורכבת מכמה פסקאות מלוטשות.

"ואולי בכלל, יובל," אני מדבר לעצמי, "החיים הם לא תכנית לבקשתך. אולי הכל יגיע אליך בדרך אחרת ממה שחשבת". אני מכיר את כל ההנחיות האלו שנועדו לגרום לי לשחרר את עצמי מעולי שלי. דומה מושך דומה. קליל מושך קליל. אל תיתן מעצמך יותר מדי על ההתחלה. ההצצה לנפש שלי נסגרה. אני לא זקוק לחלון הראווה הזה היישר אל כל הדברים שאני מרגיש שטובים אצלי כדי להרשים מישהו. יותר טוב להתבונן, לבחון. לקחת את העולם הזה בקצב הכי איטי שיש. מה טובה הייתה אליי תקופת הקורונה, כדי לשנות אצלי את סדרי העולם.

 

"אני מפחד לפגוש אותך," אמר לי יפה התואר שהכרתי, "אולי אני חוזר בקרוב לחו"ל, אחרי שתיגמר התקופה הזו, ואני מפחד להיקשר אליך". כשהכבדתי על עצמי, הייתי מתרחק ממצב כזה כמו מאש. המטרה הייתה מול עיני ולא רציתי לזוז ממנה, ואני, בולדוג שכמותי, ננעל עם השיניים ולא משחרר גם אם תיפול פצצת אטום באמצע גבעתיים. אבל הקורונה שניקתה לי את דף המשימות וסידרה מחדש את השאיפות שלי – מסמנת לי אחרת. קודם כל אתה צריך להרגיש טוב עם עצמך, אני אומר לעצמי. "אין לך מה לפחד," עניתי לבחור המיוחד הזה בעודנו בוהים בקסיופיאה ובדובה הגדולה, שכובים על הגב במרפסת גג כלשהי באיזור קסום של העיר. "יש משהו מאוד משחרר בקשר שיש לו מועד סיום ידוע מראש. אם ניקשר וזה יכאב? אז שיכאב. רגע כזה לא יהיה לנו שוב".

 

הקסיופיאה נצצה לנו, ויחד איתה גם כוכב הצפון שהראה את הדרך. תן לעצמך לחוות ולהרגיש. אתה לא צריך לדעת הכל, רק לקבל את המציאות כפי שהיא. כל הקלישאות הסתדרו להן על המדף. דומה מושך דומה. אני נעים וכיפי, ולכן גם הוא יהיה כזה. הרגש שלי לא מושג בקלות, ולכן יש לו ערך. אני רוצה להרגיש נאהב, ולכן הוא נותן לי ביס באוזן. שחרור שתחום בזמן. לחלקנו מדובר בכמה שבועות עד שיגיע מועד החזרה לחו"ל, ולחלקנו עד השנה הבאה, אצל חמותי. גם בלי חמות זה בסדר, נו.