"ערב טוב, חשבתי הרבה אם לשלוח לך הודעה או לא, אבל קצת ישב עליי העניין". כך התחילה הודעת הוואטסאפ שהפתיעה אותי רגע לפני שהתחיל סוף השבוע, בעודי יושב בבר, גומע קוקטייל בכוס מהודרת שנראית נפלא, ובונה את הסכם ההורות המשותפת, אחד הצעדים הגדולים והחשובים ביותר שצעדתי בחיי. "קראתי את הטור שלך, כתבת שם על הדייט שהיה לנו, וקצת כעסתי, בשבילך".  ברגע אחד התערבבו להם החיים העתידיים שלי עם החיים הקודמים שלי, לתוך קוקטייל בטעם מתוק מריר, וחידדו את התובנה שאני מסתובב איתה בשבועות האחרונים – שאני ממש לא מתאים לכל אחד.

"אני עדיין מאמין שאתה בנאדם מדהים ומהמם, מבפנים ומבחוץ, ובהחלט רציתי שנצא לדייט שני ושלישי, אבל הדבר שהפריע לי אחרי הדייט שהיה כל כך כיפי – הרגשתי שאתה לא מחזר אחריי באותה העוצמה שאני רגיל, אני בן אדם שצריך שיחזרו אחריו ושיחפשו אותי כל הזמן – והרגשתי שאתה ואני לא משדרים באותו התדר במקום הזה, ועצרתי את זה לפני ששנינו ניפגע."

הקוקטייל שלי ויתר על הניחוח המתקתק שלו ונשאר בטעמי ביטר-משהו-שהיה-פעם-חיים. אני יודע שהוא צודק, אני לא הפרטנר הלוחץ והלחוץ, אני לא מאלו שמתקשרים חמש פעמים ביום וגם לא מאלו שדביקים אחרי דייט ראשון. אלו דברים שכרגע נראים לי לא נחוצים, ובתקווה שבעוד כשנה, כשהסכם ההורות המשותפת יבשיל לילד יפה ובריא – כל אלו בכלל יהיו פריבילגיות של מי שלא צריך להתעסק בפליטות, החלפת חיתולים ולקום באמצע הלילה כדי לדאוג לעולל-בן-יומו.

כמו שכבר כתבתי בטור הקודם, כבר עכשיו אני סוג של סיר בלי מכסה. אני חריג בנוף, אני שואף לאינטימיות כשרוב הבחורים שואפים לסוג של איזי-גוינג קליל, אני מקנן כשרוב הבחורים חיים את הרגע, ויש לי נטייה להכות שורשים, בבתים שגרתי בהם ובחיים באופן כללי, כשרוב הבחורים נוטים לשבור חוזים עם החיים ולעבור לתחנה הבאה בלי להניף עפעף.

ועדיין מצחיק לחשוב שבעוד שלחלק מהבחורים אני אינטימי מדי, פתאום בגיל 32 אני מבין שלחלק מהבחורים אני לא דביק מספיק. אני, שחונכתי לאיפוק אחרי דייט ראשון, שאומר לעצמי פעמיים ביום – תבנה דברים לאט, מה שנבנה מהר מדי, מתפרק מהר מדי, שנכוויתי מדברים שבניתי מהר מדי – אני המתון – אני לא דביק מספיק. מריץ לעצמי בראש את כל הסיטואציות הקטנות והאינטימיות שלי עם בני הזוג והפרטנרים שלי בעבר, ונראה שצודק הבחור חובב החיזורים - אני כנראה לוקה בתקשורת מרחוק בשלב הראשון. אולי אני מרוחק מדי. אולי אני לא מספיק מחפש או מחזר.

אם עד עכשיו היה מדובר בסדרה של תירוצים פתירים – בינינו, יכולתי אולי להקדיש יותר תשומת לב גם בזמן העבודה או בזמנים אחרים במהלך היום – אבל כנראה שבעוד שנה יהיה מדובר בחיים עצמם ללא כל תירוץ. וכשאני כותב עכשיו את המחשבות שלי, את הייאוש שלי מהמין הגברי שמחלחל אליי דרך הסדקים בסכר הרגשות שלי, אני פתאום מבין – הילד שיהיה לי הוא לא ויתור על העולם הרומנטי אלא מסננת מדהימה שתכניס לחיים שלי רק את מי שיהיה אמיץ מספיק לטבול בהם.

"סליחה אם הפרעתי, שיהיה לך סופ"ש מדהים וחשוב לי שתמשיך לחייך ושלא תחשוב לרגע שתישאר לבד", סיים הבחור את הודעתו, ולרגע לא כעסתי או נעלבתי, ידעתי שהוא צודק לחלוטין, שאנחנו באמת לא מחפשים את אותם הדברים, ששנינו מהממים, לשנינו יהיה אחלה של סופ"ש, ושנינו לא נישאר לבד. כי שנינו מחוברים לרגשות ולרצונות של עצמנו, כי שנינו מדויקים.

לקריאת הצד של בלה רבוי שפותחת את תיבת הפנדורה של ההטרדות המיניות מול בן זוגה כנסו ללינק הבא