דבר העורכת: 

שנה שלמה אנחנו מלווים את בלה רבוי ויובל אורן בחיפוש שלהם. בכוונה אני לא כותבת 'החיפוש אחר בן הזוג' כי די מהר היה ברור שהשניים האלה מחפשים את עצמם -  מנסים להסיר מעליהם את שכבות ההגדרות שכבלו אותם בתל אביב ולמצוא גרסה יותר אמיתית של עצמם הרחק מהרעש וההמולה של הברים, הפאבים והבליינד דייטז. איש מאיתנו לא חשב או חשבה כשהם יצאו לדרך מה יקרה בעולם של כולנו - קורונה, וסגר וריחוק חברתי אבל פייר גם לא חשבנו באמת עד הסוף מה יקרה אחרי 22 טורים בעולם הפנימי שלהם. לא ידענו שהדייט הראשון אחרי המעבר לגבעתיים עם שלומי, יוליד את הזוגיות החזקה של בלה ושלו, לא חשבנו שבסוף כל המהלך הזה, יובל יהיה בדרכו לאבהות גם בלי זוגיות. שניהם לא שיערו עד כמה תיעוד החוויות והרגשות שלהם יחזק אותם ויביא אותם לרגע הזה שבו אנחנו עומדים כשהם בטוחים בעצמם ובבחירות שלהם. הבטחנו להם שנבוא לרקוד בחתונות שלהם ואת ההבטחה הזו נקיים גם אם ייקח לה להתממש עוד כמה שנים או לעולם לא. מקסימום נרים לכבודם כוסית שיהפכו את כל הטורים המרגשים האלה לספר. הדס רגולסקי כריסי 

הצד שלה:

אתחיל מהסוף: אנחנו לא מאורסים. עם יד על הלב, קצת רציתי שהוא יציע. אבל עם שתי ידיים על הלב, קצת לא. דווקא בגלל שאני אוהבת אותו, ועוד יותר בגלל שיש בינינו כנות מופלאה, אני יכולה להגיד שאנחנו עוד לא שם. קרובים. בדרך הנכונה. אבל לא שם. אל תבינו אותי לא נכון. אני מאוד רוצה להתחתן איתו. ואני חושבת שהוא יהיה אבא נפלא. אבל זה לא הזמן. יש לנו עוד קצת עבודה. להניח אבני יסוד שיחזיקו חיים שלמים.

ואולי הזוגיות הזו מספיקה. הרי, בחברה החילונית, שני השינויים הגדולים ביותר בין בני זוג הם מגורים משותפים וילדים. עברנו לגור יחד חודש וחצי אחרי שהתחלנו לצאת, ובנוגע לילדים? יש לנו כלבה, חתולה ושני ארנבים. כרגע זה מספיק. בהמשך יהיו גם גורי בני אדם.

ועכשיו נשאלת השאלה: אז למה להתחתן? כל כך טוב לנו ככה. אני אוהבת אותו שזה כואב. אנחנו לומדים אחד את השנייה כל יום מחדש, נבחנים בחיי היומיום ומגיעים לתוצאות לא רעות בכלל. ועדיין, לא רק הטייטל של הפרויקט הזה מחייב, "בשנה הבאה אצל חמותי", אלא גם המחשבה באחורה של הראש שרוצה את החותמת הזו. הגושפנקא. הדרך להראות לכולם שהוא שלי. על פי חוק.

והנה הן לפניכם: שתי המחשבות שהתחילו ללוות אותי בחודש וחצי האחרונים. האחת: למה אני צריכה יותר אם ככה טוב לנו? למה המירוץ אחרי החתונה? והשנייה: כן! שים לי טבעת! ועדיף אחת עם יהלום מהמם שתבליט לי את העיניים וכמות הלייקים בפייסבוק כשאעלה תמונה שלה. לפעמים זה נדמה כאילו כל מהותה של מערכת יחסים היא חופה. ומנגד, אם אנחנו באמת אוהבים, אז למה לא להתחתן?

בלה רבוי ושלומי שרהבני

בלה רבוי ושלומי שרעבי

אחותי באסכולת שבירת הכוס. היא טוענת שזה רק עניין של זמן עד שגם אני אזמין לעצמי שמלה לבנה, ולכן אין צורך אמיתי לחכות. האמת? לא יודעת כמה אני מסכימה עם הצד הזה של הדיון. נישואים הם לא צחוק. זו בחירה מודעת לעמוד מול אלוקים, מול כל האוהבים שלי, ולחתום על מסמכים שקושרים אותי לבן הזוג באופן רשמי. מאותו רגע, זו כבר לא תהיה פרידה. אלו יהיו גירושים. וזו אפיזודה אחרת לגמרי.

ובכלל, עכשיו שאני מסתכלת אחורה על אותה שיחת בית קפה שיובל אורן ואני ניהלנו עם דנה ספקטור (שבה דנה העלתה את רעיון הפרויקט), על התמימות והפשטות שבה ניגשתי לפרויקט הזה, אני מבינה שלא היה כאן תיאום ציפיות. כל מנכ"ל יודע שהדבר הראשון שצריך לעשות הוא אפיון מטרות. מה אני רוצה? מה המטרה שלי לשנה הקרובה? איפה אני אהיה בראש השנה תשפ"א בניגוד לראש השנה תש"פ?

והתשובה היא כמובן לא אצל חמותי. לא בגלל הסגר או הקורונה, ולא בגלל שהיא לא סובלת אותי. להפך, אנחנו דווקא מאוד מחבבות אחת את השנייה. אני לא אבלה אצלה את החג כי המטרה של הפרויקט הזה מלכתחילה הייתה לא נכונה. הטייטל היה צריך להיות "בשנה הבאה בזוגיות", או "בשנה הבאה עם שלומי". הרי נישואים הם בסופו של דבר תוצר לוואי של מערכת יחסים טובה. הם לא העיקר. היעד האמיתי הוא העונג של השיגרה. לדעת ליהנות מהחברה אחד של השני, בלי תפאורת בית מלון חמישה כוכבים. הרוגע, השלווה והסינרגיה שנוצרים מתוך מקום של כנות וביטחון הם נווה המדבר. הם התכלית. הטבעות והטקס יגיעו אך ורק בתנאי שהרשימה הזו קיימת.

קצת מצחיק שאני כותבת את כל זה בשנה שבחרתי להגדיר אותה: שנת השבתון שלי. שנה שעשויה בעיקר מחופשות. ספרתי את כמות הפעמים שיצאנו לנופש, והממוצע הוא פעם בחודש. לא יודעת מה אתכם, מבחינתי זה המון. אז איך אני יכולה להטיף על כך שזוגיות נמדדת בחיי היומיום ולא בצימרים? בקלות. באף אחד מהחופשים הללו לא התבאסתי לחזור הביתה. אנחנו נהנים להיזרק על הספה בדיוק באותה מידה כמו שאנחנו אוהבים להיזרק במרפסת של הרודס. העיקר הוא מה שיש בנינו, והשאר רק תפאורה. וזה כולל, באיזשהו מקום, גם את עניין החתונה. אם אנחנו מכירים עשר שנים, אז מה זה לחכות עוד שנה/שנתיים עד ההחלטה למסד את העסק. היופי האמיתי הוא היכולת לעצור רגע, להסתכל על מה שיש ולהתמקד בהודיה על הטוב במקום להתרוצץ אחרי מה שיקרה בכל מקרה.

הצד שלו:

אינני אדם מאמין. אף פעם לא האמנתי, לא חושב שמשהו גם יגרום לי להאמין, אבל ראש השנה הוא סוג של סממן חגיגי בשבילי, נקודת ציון במהלך השנה שבה אתה מרגיש שאתה פותח דף חדש, וסוגר את הדף הקודם, ויום כיפור שלאחריו – הוא זמן אמיתי לחשבון נפש. עם הברדק שמסמל את התקופה הזו – חשבון הנפש שלי הגיע מוקדם מהצפוי, הצורך לסגור את מה שהיה ולשנות את מה שעתיד לקרות – הביאו אותי להבין שאלו ימים של תפילת נעילה.

השנה החולפת, מהמורכבות שהיו לכולנו אי פעם, התחילה עבורי בדייט קסום עם א', שהתקיים בירושלים ב-א' תשרי, בוקר השנה החדשה. התקופה שלנו ביחד גרמה לי להבין עד כמה עמוק יכול להיות הרגש שלי, ועד כמה אני באמת מוכן לזוגיות, הלב שלי פתוח ונכון לקבל אליו את בן הזוג הבא שלי. כאבתי מאוד את הפרידה שלנו, אבל עמדתי על הרגליים. הצלחתי להתמודד עם הפרידה ממנו בצורה שגרמה לי להתפעל מעצמי. בעדינות, ברוך, בקבלה, בהבנה, בכאב גדול – אבל בלי שום דרמה. הצלחתי לשנות את הדרך שלי, למצוא את זו הנכונה בשבילי, להתנהל בה בטבעיות כאילו הייתה שם תמיד - ואז פרצה הקורונה לחיינו.

יובל אורן מצב קורונה

המגפה הזאת שינתה את הדרך שבה אנחנו מתקשרים אחד עם השני, מתחברים אחד לשני, ופתאום באמצע השנה שאמורה להביא אותי לחיק חמותי העתידית – כל חוקי המשחק השתנו. הקשר הראשוני כבר לא נוצר בקלות כמו פעם, המפגשים כבר לא מתקיימים באותה קז'ואליות, והכל הפך לקשה יותר, מורכב יותר, מאתגר יותר. דבר אחד טוב הבנתי בזכות הקורונה – אני לא סובל יותר מקומות בילוי המוניים. תמו ימי הברים. נשבר לי מהם. אפלוליים מדי, צפופים מדי, דרינק בנאלי לצד מנה שנבחרת בקפידה כדי לא להשאיר סימנים בשיניים, מעט מדי יכולת להכיר בצורה אמיתית וכנה. הקורונה הפכה את היוצרות, ושלחה אותנו בחזרה למקורות שלנו – חיק הטבע, חיק הפשטות.

הרי אין כמו דרינק עם בקבוקי בירה על ספסל מול הנוף, או על מחצלת בפארק או מול הים. הכל הופך לבלתי אמצעי, אפשר להקשיב אחד לשני, אפשר לייצר סיטואציות אמיתיות וכנות. ואלו בעצם הדברים שאני מאחל לעצמי לשנה הקרובה. אמת, כנות, דיוק. בין אם הם יגיעו במערכות היחסים הזוגיות, או בין אם במערכת היחסים עם הילד שיהיה לי או עם אמו האהובה. אני מאחל ומתפלל שהשנה הקרובה תהיה נקייה ממאמץ, שהוא מה שקורה כשחוסר הדיוק שולט בחיינו, מאחל ומתפלל להרגיש, לאהוב ולהיות נאהב כמו שהייתי בחלקים מהשנה החולפת, ואפילו יותר – כמו שמגיע לי להיות.

ובעודי נוסע לדייט עם בחור מתוק במדרונות יפו, קו ראשון למים, מביא איתי בקבוק יין לבן שמצטרף למחצלת והנשנושים שהוא יביא איתו – אני מתפלל את תפילת הנעילה שלי. זו שמסכמת את שנת תש"פ ואת השנה הראשונה של הניסוי המדהים שלנו "בשנה הבאה אצל חמותי", שבסופה אני יודע שזכיתי לאהוב אבל גם זכיתי להיכשל, זכיתי להרגיש ולהבין ששום הר אוורסט לא יכול עליי, כי אני חי בדיוק את החיים שאני רוצה לחיות. עם חמות, בלי חמות. יש לי סבלנות ואין לי שום רגל על דוושת הגז, ואני נמצא במקום שבו אני נותן לדברים לקרות. לומד בכל יום מחדש להזדקף ולהתחדש מבין האנדרטאות והצלקות שהצטברו לי, מהקילומטראז' שצעדתי במשך כמעט 33 שנה. לכל זמן, ועת לכל-חפץ, תחת השמיים. עת לפרוץ ועת לבנות, עת לחבוק ועת לרחוק, עת לקרוע ועת לתפור. גם הזמן שלי עוד יגיע.

לקריאת כל טורי המדור 'בשנה הבאה אצל חמותי' כנסו ללינק הבא