"התרוממתי מהספה כדי ללוות אותו החוצה, ויכולתי להרגיש את עמוד השדרה שלי גדל בחזרה"
בלה רבוי הייתה מורה ביום וברמנית בלילה, צעירה תל אביב שמאסה אחרי עשור בעיר הגדולה אז היא עברה לגבעתיים ואף כתבה באון לייף טור שנתי 'בשנה הבאה אצל חמותי'. בשנה הזו היא מצאה חמות וגם כתבה ספר על אותו עשור בתל אביב. הנה אחד מפרקי הספר החדש שלה 'אז חשבתי'
!["התרוממתי מהספה כדי ללוות אותו החוצה, ויכולתי להרגיש את עמוד השדרה שלי גדל בחזרה" "התרוממתי מהספה כדי ללוות אותו החוצה, ויכולתי להרגיש את עמוד השדרה שלי גדל בחזרה"](https://www.onlife.co.il/wp-content/uploads/cfi/398578/בלה-רבוי-רונן-אקרמן_c4d7ced3699a79bd7ee4eadefd76c54a.png)
ירדתי מהמשמרת. המשכתי לשבת עם הצוות, חברים של הצוות, בעלים וחברים של בעלים עד שסגרו את המקום, ולקחתי את התחת המתנדנד שלי הביתה.
הכלבה שלי בדיוק קפצה עליי כשהגיעה ההודעה מניב.
"אז, זהו?"
"כן. זהו."
"ולמה באמת את עוזבת?"
"כי די."
"אני די? את עוזבת בגללי?"
"אל תחמיא לעצמך."
"ובכל זאת?"
"מיציתי. והזיוף של חיי הלילה עולה לי בבריאות."
"ומה את? שמש הכנות והאמת?"
"אני כבר לא יודעת מה אני. ולכן אני עוזבת."
"אני בא."
רציתי להשיב לו שזה לא רעיון טוב. שלא כדאי. שאני לא רוצה. שילך להזדיין. ולא איתי. שיעזוב אותי לנפשי. אבל לא היה לי סיכוי. הייתי לנה הצעירה, הנלהבת, בעלת הביטחון העצמי והערך העצמי הכל כך נמוך, שהסכימה לכל דבר מיד.
לאינסטגרם שלנו כבר התחברתם? הלינק ממש כאן
ניב הגיע תוך שמונה דקות בדיוק. על השעון. לא הספקתי אפילו לסיים להכין את הקפה. הוא נכנס והתיישב על הספה. קצת הפתיע אותי שלא הלך ישירות לחדר השינה. התיישבתי על הספה מולו. לא הצעתי לו שתייה. הרגיש לי מיותר.
"חבל שאת עוזבת ככה."
"איך ככה?"
"ככה. בפתאומיות."
"זה לא היה מהיום למחר. נתתי לך את כל המשמרות שהייתי צריכה."
"אבל זה פתאומי עבורי."
"סוף סוף עשיתי מהלך שלא צפית?"
"כן."
"שאפו."
"אני רוצה שתמשיכי לעבוד."
"בשביל מה?"
"את טובה למקום."
"לא, ניב. אני לא טובה למקום. או לפחות, לא יותר טובה מכל אחת שתחליף אותי. אני טובה לך. מישהי נוחה להסתכל עליה. אחת כזו שלא תגיד לא. ששניכם יודעים שתסכים לצאת איתך בשנייה, ואתה יכול לסובב על האצבע הקטנה שלך. סתם ככה. כי אתה יכול. כי זה מרגיש טוב. להיות נחשק."
"את מציירת אותי מפלצת."
"אתה לא. זה אנושי. כולנו רוצים להרגיש נאהבים. גם אני. ההבדל בינינו הוא שאתה עושה את זה תוך שימוש באנשים אחרים. אתה לוקח. לא מקבל. והן כולן מסכימות. איך לא יסכימו? יש משהו טוב יותר מברמן מסוקס שמכיר את כל העולם, צוחק, נהנה, ובו זמנית יודע לשמור על קור רוח ופיזור אנרגיית הבלתי ניתן להשגה? כמובן שלא. או לפחות, לא עבור נשים צעירות."
"כשאת אומרת 'הן' את מתכוונת לעצמך?"
"בטח. הרבה יותר קל להשתמש ברבים כשמדברים על עצמך. זה מסיט את הזרקור. בכל אופן, הפואנטה היא שאתה רוצה שאני אמשיך לעבוד בבר כדי לשמור אותי על אש קטנה. לתת לי להתבשל לאט לאט. זה כיף, ובעיר נוח לשמר בנות במצב הזה. להרגיש כמו טווס כשאתה עובר לידן, ובו זמנית לקטלג אותן במגירת ה'לא מספיק טובות'."
"את חושבת שאת בקטגוריה הזו?"
"אתה אמרת את זה בעצמך. במילים אחרות אמנם, אבל אמרת."
"אני לא חושב שהבנת אותי."
"למה אתה פה?"
"כדי לבקש ממך להמשיך לעבוד."
"למה?"
"כי את טובה למקום."
"ניב. די."
"אוקיי, אוקיי. כי את טובה לי."
"לאגו?"
"גם."
ואז קרה נס. לא. לא קרה נס. אני עשיתי את אחד המעשים שאני יותר גאה בהם.
קמתי וביקשתי ממנו שילך.
זו הייתה פעם ראשונה שהעפתי גבר מהדירה. ועוד לפני הסקס.
תוך כדי שהתרוממתי מהספה כדי ללוות אותו החוצה, יכולתי להרגיש את עמוד השדרה שלי גדל בחזרה. הרגשתי כל כך טוב לטרוק מאחוריו את הדלת. זה היה כמו לצפות בעוף החול מתרומם מהאפר ומנפנף בכנפיים העצומות שלו כדי להוריד שאריות חול, פקפוק עצמי וזכרונות עבר מיותרים. עמדתי גאה. כל כך גאה, עד שלא שמתי לב שעברו כבר עשר דקות ואני עדיין מסתכלת על דלת סגורה, מחייכת לעצמי.
לא הייתה שם סצנה הוליוודית מתוך איזה סרט. לא צרחות ולא עצבים. היינו שתיים. לנה, ולנה המשופרת. הסתובבתי חזרה לסלון, התיישבתי, הדלקתי את הטלוויזיה וחיוך נמרח לי על הפנים. רכנתי קצת קדימה כדי לטפוח לעצמי על השכם.
לאינסטגרם שלנו כבר התחברתם? הלינק ממש כאן
כלפי חוץ לא קרה שם איזה ביג דיל מאוד גדול. אבל כלפי פנים, עליתי שלב. רציתי להרגיש ראויה. ראויה לאהבה אמיתית, ראויה למישהו שיאהב אותי כמו שניב אהב את עצמו. או לפחות את הרעיון של עצמו. הבנתי שאני צריכה להפסיק לחיות לפי אישורים מהסביבה, ולעמוד זקופה אך ורק מתוקף היותי לנה. ורציתי אהבה. כשאנחנו מרגישים אהובים, אנחנו מרגישים קיימים. נוכחים. חלק מהעולם הזה. משמעותיים, אם לא לכולם, אז לפחות לאותו אדם ספציפי שיסכים לעשות איתנו את המסלול הזה שנקרא חיים.
ואני רק התחלתי לגלות את זה. להבין שאפשר אחרת. אפשר לחיות עם חלומות גלויים. לא צריך להסתיר אותם מאחורי מסך אלכוהול וסמים. ואני רציתי יותר. רציתי זוגיות אמיתית. רציתי להיות סופרת. רציתי לגור לבד. רציתי לכתוב. רציתי להפסיק לעבוד במקומות שהתישו אותי נפשית ופיזית. רציתי להפסיק ללמוד תואר שלא מעניין אותי. רציתי להתרחק. אולי כדי להתקרב בשלב מאוחר יותר. לא יודעת. אבל רציתי.
**ספרה הראשון של בלה רבוי 'אז חשבתי' יוצא לאור בימים אלה. לינק לרכישת הספר ולקריאת הפרקים הנוספים מתוכו פה.