שרונה בן אור: "ההורים שלי 'שמרו' עליי באמצעות כסף, זו אחת הטעויות שלימים הובילו אותי להתנהלות כושלת בבחירת בני זוג"

רוב האנשים מכירים אותי כאשתו השנייה של רוצח הנשים הסדרתי שמעון קופר וכמי שהוגדרה כאקדח המעשן, שהעדות והעקשנות שלה הביאו לסוף הפרשה המשפטית שבסופה נגזר על קופר גזר דין חמור של שני מאסרי עולם. הסיפור שלו הוא חלק משמעותי שהשפיע שנים רבות לאחר מכן על מי שאני היום, אבל הוא רק חלק מחיי. היו לי חיים לפניו ויש לי גם אחריו. החיים שלי מלאים תחנות, שמכל אחת מהן אפשר ללמוד, לגדול ולהתעצם.

הילדות שלי הייתה רחוקה מלהיות גן עדן, אבל בכל זאת היא הייתה ילדות. הוריי היו זוג צעיר ששרד את התופת של השואה וחלם להקים בית שבו תשרור שמחה אבל הם התקשו לעשות זאת. כילדה הבנתי שהבית הקר והקודר שלנו הוא שונה. בדרך מסוימת חשתי מוגנת בתוך הבית של אמא ואבא, לא הכרתי משהו אחר ולא ידעתי שיש אפשרות אחרת, אבל בתוכי הבנתי שמשהו לא בסדר. הוריי אהבו אותי ודאגו לי, את זה אני מבינה היום ואני מודה להם על כך, אבל הדרך שלהם להראות זאת הייתה כואבת ומכאיבה. המכות לא היו רק מצד אבא, גם אמא הייתה מדי פעם מכה בי בחוזקה. זו הייתה דרך שממנה ילד לא יכול לגדול ולהתפתח למקום טוב. בבית שלנו פחות דיברו, לא חיבקו, לא הביעו רגשות אהבה ומחלה, ויותר דרשו. דרשו צייתנות, שאם הופרה, מיד הגיע העונש - צעקות ומכות. חייתי בבית שבו חוויתי אלימות מילולית ופיזית, אך איני יכולה לשפוט את הוריי, הם חוו וראו זוועות עולם שלא ניתן לתאר אז מי אני שאכעס עליהם?

אבי ואימי 'שמרו' עליי באמצעות כסף. בתוך תוכי ידעתי שהם אוהבים אותי ושהם יעשו הכול כדי שיהיה לי טוב. אומנם הדרך שלהם לא הייתה נכונה ובטח לא טובה, אבל הם הוכיחו את עצמם לאורך השנים. היום אני מבינה את הדרך הזאת, דרך שהשפיעה גם על הבחירות שלי בחיים.

ברוב שנות ילדותי שמעתי שאני "לא שווה כלום", "חבל שנולדת", "טיפשה" וכדומה. רוב זיכרונותיי מעורפלים עד כדי חשכה מוחלטת, וזה כל כך כואב. אני בעיקר זוכרת אירועים בודדים כמו הליכה עם אבא לים, בילוי עם אבא ואמא בסרט 'נורית' או החלקה על הקרח בתל אביב.

המקום הזה הוביל אותי להתנהלות כושלת - לא רק מבחינה כלכלית אלא גם בבחירת בני זוג. חיפשתי אהבה ובית חם שבו ארגיש בטוחה, ושלושה גברים שהייתי נשואה להם ידעו שלהוריי יש כסף ורכוש וניצלו את חולשתי. כשהרגשתי שמשהו לא בסדר, הדחקתי את זה הצידה, התביישתי כל הזמן ובאתי ממקום מוחלש. אבא שלי תמיד חיבק קודם את הגברים שהיו 'לצידי', ורק אחר כך אותי. הוריי חשבו שניתן לקנות אהבה בכסף, וזה דבר מוטעה מיסודו.

"מאישה מושתקת לאישה נלחמת"

לפני שהכרתי את שמעון קופר, חוויתי מערכות יחסים מלאות אלימות מילולית ופיזית עם שני גברים שאליהם הייתי נשואה. בשנת 1992, כשהייתי בת 31, אמא לשני בנים וגרושה בפעם השנייה, עדיין בחיפוש אחר האהבה, פרסמתי מודעה במגזין בשם "עלוני קשר" שהיה מיועד לפנויים ופנויות. בעקבות זאת קיבלתי שיחת טלפון. בקו השני אני שומעת קול מהפנט של גבר, שמציג את עצמו כגרוש עם שני ילדים. הוא מספר לי שהוא רוצה לפתוח פרק ב' בחייו ושהוא עובד בשירותי הביטחון, אבל לא יכול לפרט בטלפון. הוא מגיע אליי הביתה, אדם מרשים, לבוש בחולצה מכופתרת ומשדר ביטחון ורוגע. בשפה רהוטה הוא אומר שהיה סגן אלוף במילואים, נפל בשבי הסורי וטס להרבה שליחויות בחו"ל במסגרת עבודתו במוסד ובשב"כ. סיפור הכיסוי שלו הוא עבודתו כדפס בבית דפוס. אני מוקסמת ממנו עד מעל לראשי. קוראים לו שמעון קופר.

הקשר ביני לבין קופר מתהדק. הוא מכיר את הוריי וילדיי, משפחתי וחבריי. שמעון דואג לי כל הזמן, מלטף ומחבק, מרעיף ללא הרף מילים יפות, קונה מתנות לי ולבניי ומגונן עלינו. רוב השליחויות שלו נעשות בחגים ובסופי שבוע. משהו באינטואיציה שלי לא רגוע, ואני מרגישה שהוא לא מספר לי את האמת. אחרי שאני מתעמתת איתו על כך, הוא נשבר ואומר לי שביום שדיברנו היה מועד לגט, אבל פרודתו אורית לא הגיעה ולכן נקבע תאריך אחר לגירושין. "התאהבתי בך מהפעם הראשונה ופחדתי שתעזבי אותי", הוא אומר ומספר על אורית אשתו: דיכאונית, מטופלת בתרופות וצריכה להיכנס לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי.

משהו באינטואיציה שלי עדיין מציק לי. הוריי מחליטים לקנות לנו קוטג' בפרדסיה, ושמעון מודיע שייתן אחוז קטן מהכסף לאחר גירושיו ומכירת דירתו. באחד הימים אומר לי שמעון שהוא צריך לשמש כבייביסטר לילדי פרודתו אורית, ולכן יישאר לישון שם. שמעון בדרכו הרגועה ובטון שקט אומר לי: "אל תדאגי. אני אצפה בטלוויזיה בסלון ואשן שם, והיא תישן בחדר השינה".

למחרת, 18.1.94, בשבע בבוקר מצלצל הטלפון. בקו השני שמעון אומר לי בקול רועד: "אורית התאבדה, מצאו מלא כדורים סביבה!". האדמה פשוט נשמטת מתחת לרגליי, ואני מרגישה בתוך מערה בלי פתחי אוויר ולא מפסיקה לחשוב: היא התאבדה בגלל הגירושים? בגלל שהוא לוקח לה את הילדים? אני לא מסוגלת לתפקד ומתקשרת לאמא שלי שתבוא לעזור לי עם הילדים.

בשבעה אני מגיעה בשעות הערב המאוחרות עם אבא שלי, בדיוק כפי ששמעון מבקש, כדי לקחת את הבגדים של ילדיו. בכניסה לבניין ובחדר המדרגות תלויות מודעות אבל עם שמה של אורית. אני מרגישה מועקה בלתי מוסברת. בכניסה לדירה יש ויטרינה גדולה עמוסה בגביעים, בתעודות ובאותות גבורה על פועלו של שמעון בצבא ובמשרד הבטחון. כולי גאווה ושוב החששות נעלמים. הדירה מוזנחת עם ריהוט ישן בשכונת תל כביר. אבא שלי אומר לי: "מוזר שאדם בעמדה בכירה כמו שמעון מתגורר במקום כזה".

בתום השבעה מגיעים שמעון ושני ילדיו אליי לנתניה ואנו מצטופפים בדירה קטנה, עד שהבית בפרדסיה יהיה מוכן. אני נאלצת לעזוב את עבודתי כדי לגדל את כל הילדים. אנחנו מתחתנים כי ככה שמעון רוצה. כשהוא לא בשליחות או במילואים, הוא עובד כדפס, יוצא בבוקר וחוזר בשעות הערב והלילה. המצב הכלכלי בבית הולך ומתדרדר והדברים לא מסתדרים לי. בלילות שמעון מקבל שיחות טלפון מנשים ויוצא לדבר בטלפון הציבורי. באינטואיציה שלי הוא בוגד בי, אבל הרי יש לי ארבעה ילדים לטפל בהם.

יום אחד אומר לי שמעון שקראו לו לצו שמונה, ויוצא לבוש במדי צה"ל עם דרגת סגן אלוף. למחרת בבוקר אני  מקבלת שיחת טלפון מחברים שלו: "שמעון נעצר הבוקר על ידי משטרת חולון, כשירד מדירתה של ח'" - חברה משותפת שלנו. מסתבר שתחושותיי היו לגמרי נכונות. חוקר פרטי שאיתו התייעצתי אומר לי: "עזבי אותו ותתגרשי. לכי לספר הכל לאמא שלך. את עוד תופתעי".

לאחר שסיפרתי לאמי, הייתי בהלם. היא סיפרה לי שמזה תקופה ארוכה מגיע אליהם שמעון ומספר להם בדמעות שאיני מתפקדת, מזניחה את הבית והילדים, דיכאונית ואפילו מאיימת להתאבד. שמעון, בדרכו שלו, משכנע את הוריי להעביר את הצוואה על שמו והם עושים זאת. שנים לאחר מכן ניסיתי להבין מהוריי מה גרם להם להשתכנע לעשות את הצעד הקיצוני הזה, אך מעולם לא קיבלתי תשובה לכך. עם השנים למדתי להרפות ולשחרר את העיסוק בנושא הזה.

הספר "משלוש מיוצאת אחת" מאת: שרונה בן-אור. צילום: יח"צ

לאחר שאני מחליטה לפוצץ את הכל בסעודה משפחתית, שמעון מפעיל אלימות פיזית ומילולית ומקבל צו הרחקה. לאחר שהוא עוזב עם ילדיו, אבא שלי ואני מתחילים לזרוק חפצים שהשאיר. במחסן נמצאו מדי צה"ל עם דרגות סגן אלוף, נעליים צבאיות, אתי חפירה ומעדרים. בשידה שלו בחדר השינה אני מוצאת מתחת למגירות מוחבאות שש חפיסות חדשות עם כדורי שינה מסוג אסיוול, לניטין וואליום. אני מחליטה לאסוף את השברים ולנעול הכל ולפתוח דף חדש. בהמשך אני מוצאת עבודה וזוגיות נפלאה שנמשכה 15 שנה.

כ-14 שנה לאחר שהתגרשנו אני מקבלת שיחת טלפון מהתחקירן עמרי אסנהיים. תיבת הפנדורה שלי נפרצת, בין אם רציתי או לא. בן זוגי החדש לא יודע דבר. חיי משתנים לאחר שאני מבינה שאני חייבת לשתף אותו ולהפסיק לשמור דברים בבטן. כיום אני במקום חדש ומבינה שהייתי נשואה לפושע, רמאי, בוגד ורוצח. החלטתי לתת מקום לאינטואיציה, וכך הפכתי מאישה מושתקת לאישה הנלחמת על האמת שלה. קופר מרצה שני מאסרי עולם במצטבר בגין רצח שתי נשותיו: הראשונה והשלישית. אני, אשתו השנייה, השורדת היחידה, הופכת לעדת מפתח מרכזית במשפט שמתקיים בבית המשפט המחוזי. למרות זאת אני חוששת ממנו. הוא לא צריך נשק, לא אקדח, לא רובה ולא סכין, המוח שלו הוא נשק קטלני.

למרות הכעס והכאב שלי על עצמי, על אמוני בשמעון קופר ועל כך שאפשרתי לו לפגוע באנשים הכי קרובים אליי, אני עדיין מאמינה בבני האדם. אני תמיד מדגישה כי חשוב מאוד להקשיב לאינטואיציה - לתחושת הבטן, במיוחד כשמרגישים שמשהו לא תקין מתרחש. במקרה שלי פשוט התעלמתי מכל נורות האזהרה שלא הספיקו להבהב במשך השנים. אני לא אשת מקצוע, אבל את מה שעברתי בחיים לא לומדים באף אוניברסיטה או מכללה.

בימים אלו יצא לאור "משלוש יוצאת אחת",  ספר שבו אני מגוללת את סיפור חיי, בשילוב תובנות מעשיות, כאישה היחידה מבין שלוש נשים, שהצליחה להינצל מהרוצח שמעון קופר המרצה כיום בכלא שני מאסרי עולם בגין רצח שתיים מנשותיו: אורית דורון-קופרשמידט וג'ני מור-חיים ז"ל. אני מקדישה את ספרי להוריי המנוחים אנטונינה וישראל בודנשטיין, שורדי שואה שבדרכם שלהם היו איתי ברגעים הקשים בחיי.

לדף הפייסבוק של שרונה בן אור ושל ספרה "משלוש יוצאת אחת" לחצו כאן