הכל התחיל בפורים האחרון. אולי בעצם קצת לפני. זה היה ליל חמישי חם ומהביל בתל-אביב ואחרי כמה דרינקים שהורדנו בבר ידידותי על רוטשילד, עמדנו, חברתי ואני באמצע השדרה ותהינו מה התחנה הבאה. הלילה עוד צעיר ובתור לא תל-אביביות, אם כבר יצאנו לעיר הגדולה אנו חייבות לנצל אותו עד תום. חוץ מזה ממש השקענו באיפור. "לאן ממשיכות?" היא שאלה. "בואי פשוט... נלך למועדון הכי קרוב", עניתי. "יאללה, זורמת". נכנסות לאפליקציה שאמורה למצוא לנו את מבוקשנו, בודקות תוצאות, מה הכי קרוב, מה הכי טוב, קילומטר וחצי, נראה לא רע. רגע, מה? מה קשור הדאנג'ן עכשיו?

*

"מלכות באות לכאן כל הזמן", אמרה לי המוכרת ב"ברוריה", כשמדדתי לראשונה בחיי – בתירוץ של תחפושת כמובן - מחוך הדוק במיוחד שחסם לי את נתיבי האוויר במקצועיות. "וואלה? זה לא רק לפורים?" שאלתי בקריצה, כשברור לשתינו שאני סתם מיתממת. "ממש לא", היא חייכה, "הן משקיעות". בין שלל מצרי המותניים השחורים, האדומים, הקשוחים והעדינים תהיתי ביני לביני למה אני חונטת את עצמי בתוך מבנה הפלסטיק האכזרי הזה, שגורם לי להיראות כמו קריקטורה מוגזמת. אבל פתאום אני נראית לעצמי הרבה יותר דומה למודל היופי שלימדו אותנו לאהוב. אני רוכסת את המחוך (בעזרתה האדיבה של המוכרת כמובן) ומסתכלת על עצמי נפעמת. אני יפיפייה. היא מסכימה. אבל רגע, למה אני נכנעת לעינוי הזה? אני קורבן. עצרתי את המחשבות האלה וקניתי אותו. אולי בתוכי ידעתי, שמכלי הדיכוי הגדול, המרהיב והמתועב הזה, יבוא השחרור הכי גדול שלי.

*

התחלנו לצעוד על רוטשילד, מסתכלות אחת על השנייה במבט שבין פלצות לסקרנות. נתנו לגוגל להראות לנו את הדרך למועדון ה-BDSM המפורסם בארץ, כמו היינו שתי אליסות, והוא חתול צ'שייר. התכוונתי לגוגל, בדאנג'ן יש חתולים אחרים. BDSM הם ראשי תיבות של כבילה (Bondage), משמעת (Descipline), שליטה  וכניעה (Domination and Submission) וסאדיזם ומזוכיזם (Sadism and Masochism). מי שלא נמצא בעולם הזה, ולא אוהב משחקי שליטה מכונה "ונילי", ואם ראיתן לפחות אחד מסרטי "50 גוונים" אתן וודאי מכירות אביזר אחד או שניים.

לאחר רבע שעה של צעידה (עדיין, אנחנו על עקבים), כשהלבבות שלנו דופקים בקצב מסחרר, הצטופפנו בתור ארוך עם עוד עשרות נשים וגברים לבושים שחור שחיכו להיכנס למועדון. האמת שגם הם נראו מרוגשים. אמנם לא כמונו, אבל הייתה תחושה של משהו מרענן ומעורר באוויר. ממש במקרה היינו לבושות בהתאם – היא במיני שחורה ואני עם חצאית וגופייה צמודה עם איקסים בחזה, מתערבבות בקהל לא רע. בטח הם יודעים שזו הפעם הראשונה שלנו. צחקקנו, מנסות להעביר את המבוכה וניסינו לדמיין מה הולך בפנים. שום דבר לא הכין אותנו למפגש הראשון והחזיתי עם עולם ה-BDSM הישראלי, שכלל בדיוק מה שחשבנו – וקצת יותר.

העקבים היחידים שלי | מלכות סאדו

העקבים היחידים שלי

אבל כאן אני עוצרת. הכלל הראשון שלמדתי על העולם הזה הוא להיות דיסקרטית. אני לא מספרת את מי ראיתי, מה עשיתי ועם מי עשיתי. למה? כי אנחנו בישראל. גם בעולם קהילות ה-BDSM, שומרות על דיסקרטיות. לצערי, אנשים שאוהבים סקס שנחשב קינקי נתפסים כסוטים, חולים בראש, דפוקים ואפילו מסוכנים. לא בכדי אני כותבת בשם בדוי. לצערי הרב אני יודעת שזה יכול לפגוע בי, וכמוני רוב האנשים שמתנסים ואוהבים לשחק עם המיניות שלהם. אחזור לרגשות האשמה, לבושה ולהסתרה אחר-כך. יש להן תוצאות הרסניות במיוחד.

אבל למה בכל זאת אני כותבת? כי חשוב לי לחשוף את האפשרויות החדשות לעונג, שקיימות שם, בפני מי שעדיין סקרניות אבל קצת חוששות. חשוב לי לחזק את ההבנה שמי שקובעות מה יקרה הן אנחנו, ושהחוויות המיניות האלה יכולות להשפיע לטובה גם על החיים "הרגילים". קרו לי דברים נפלאים כשהתחלתי לייצר לעצמי אינטראקציות מיניות ולא מיניות עם גברים, בהן אני הייתי השולטת, המלכה, המובילה והקובעת. הנה שישה דברים שלמדתי בתקופה האחרונה על משחקי שליטה, ושאני מבקשת להעביר הלאה:

  1. למדתי לקבל את הגוף שלי במצבים שלא קיבלתי קודם

אחד הדברים שהקפדתי לעשות לפני סקס בעולם של ה"לפני", היה להתקלח, להתגלח, להתמרח ובגדול לטשטש כל זכר לריח גופי הטבעי, כמו גם לשערות בפות, ברגליים או בבית השחי. מפגש עם גבר לא יכול היה לכלול את הזיעה שהצטברה מתחת לציצי, הלכלוך שמאחורי האוזניים או הריח של כפות הרגליים. אממה, כשהתנסיתי בחוויות מיניות עם גברים שהגדירו עצמם כנשלטים – כל מה שתפסתי לפני כן כמגעיל ואסור, הפך לאהוב, מושך וכמעט קדוש. גברים ירדו לי אחרי יום עבודה ארוך ומיוזע, ירדו לי במחזור, ירדו לי באוטו, ליקקו את כפות רגליי ולא העזו לפצות פה לאור העובדה שאני לא מורידה שיערות בפות – אלא ההפך. הם קיבלו אותי בדיוק כמו שאני, על כל כולי. סגידה מכף רגל ועד ראש. בזכות האקטים הלא שיפוטיים האלה, שלהם כלפיי ושלי כלפי עצמי, שחררתי את התפיסות המסרסות והפחדים שהיו לי, כמו למשל שיש לי פות עם ריח לא טוב, שגופי לא ושאני לא מספיק טובה. אפשרתי לעצמי להתענג על אקט בו גבר מקדיש את כל כולו אליי. אני ואני ואני הכי חשובה עכשיו. הסיפוק שלי, האושר שלי, החיוך שלי, השמחה שלי. הוא רוצה לעשות לי טוב, הוא רוצה לרצות אותי, וגם אם זה אגואיסטי אחרי הכל ונעשה כדי שהוא יהיה מסופק -  אם אני נהנית בדרך שלוש פעמים ברצף, מה רע?

בגדי עור? אני מעדיפה תחרה

בגדי עור? אני מעדיפה תחרה

  1. למדתי להקשיב לגברים

לא מעט גברים עימם דיברתי שנמצאים בעולם הזה, חוו תקיפות מיניות בילדות. זה נושא שאני כותבת עליו בזהירות רבה, אבל חשוב לי להעלות אותו על פני השטח. הידיעה הזו מלווה אותי בתקשורת איתם ואני מרגישה שעליי להיות יותר מכילה וסבלנית מבעבר. הבנתי מהשיחות איתם שגם להם יש בעיות בדימוי העצמי, בהגדרת הזהות מינית ושהם חווים לא מעט בלבול ביחס לפנטזיות שלהם. כשגבר שנהנה מלבישת בגדי נשים נחשב ל"חולה נפש" - בחברה בה "חולה נפש" נחשבת לקללה - לא מפסיק לקבל מסרים שליליים באמצעי התקשורת השונים ביחס להעדפתו, איך הוא יכול להרגיש שלם ומאושר עם מי שהוא?

רבים מהגברים ששוחחתי איתם כינו עצמם "סוטים" והתביישו במחשבותיהם ובתשוקותיהם. עננת האשמה מרחפת ופוצעת, וכשכוחות שליליים משחקים גם הם, או גם הן – יכולים לקרות דברים נוראיים ממש. חלק מהגברים חוו סיטואציות לא חיוביות, בלשון המעטה, שנעות על הציר שבין שקרים והתחזויות ועד לסחיטה פלילית. איומים על אאוטינג, שהתממשו בחלקם, גרמו להם לקושי בנתינת אמון. גם הם מצולקים. גם הם הרגישו כמו "טרף קל", והדחיקו מפגשים מיניים טראומטיים בהם אילצו אותם לעשות דברים שהם לא רוצים. הנגיעה המרפרפת על הפצעים שלהם הייתה מעט טראומטית גם עבורי. הלוואי והיינו סבלניים ומאפשרים יותר.

  1. למדתי שאנחנו חיים בחברה פוריטנית אבל יצירתית

הכלל הראשון שכבר ציינתי מעלה - זה שלא מאפשר לצלם או לדבר על הקהל במסיבות או לחשוף פרטים אישיים שנחשבים טריוויאליים כמו שם, מקום מגורים או עבודה - הוא הדיסקרטיות. בישראל מסתכלים בעין עקומה על מי שמצהירים שמשתייכים "לקהילה", ורוב האנשים שאוהבים משחקי שליטה, נאלצים להסתיר זאת מסביבתם הקרובה, וודאי הרחוקה. זה לא 50 גוונים של אפור ואין כאן סובלנות יתירה למי שנהנים לתבל את חיי המין שלהם בקשירות והצלפות. יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות עד שמי שנהנים מחוויות מיניות שונות, לא יצטרכו להסתיר כל כך הרבה ולפחד שיגלו. ולמרות השמרנות הגדולה, גיליתי במקביל עולם שלם של מסיבות סקס מחתרתיות ושאינן מחתרתיות וגם כאלה שמפורסמות בפייסבוק בגלוי ובגאווה, על ידי נשים וגברים שאני מגדירה כמהפכנים של ממש. תודה לכן ולכם. למדתי שאנשים בישראל מגשימים פנטזיות מין מטורפות שקשה לדמיין, ושלא מדובר במי שנמצאים בשולי החברה, בניגוד לסטריאוטיפים שרצים גם לי בראש. בקיצור, הבנתי שגם אני שיפוטית ושמרנית, אבל שאני רוצה לשנות את זה, מנסה להיות מודעת ולעצור את עצמי כשאני מתחילה להיות ביקורתית כלפי אחרים.

סטרפאון? הרבה יותר ידידותי ממה שחשבתם | מלכות סאדו

סטרפאון? הרבה יותר ידידותי ממה שחשבתם

  1. למדתי להגיד מה אני רוצה

אחרי כמה חודשים של משחקים אינטנסיביים, אני מרגישה היום הרבה יותר בטוחה במיניות שלי, בהיכרות שלי עם גופי ובמה שעושה לי נעים. למדתי, אחרי לא מעט כישלונות, להתמודד עם סיומן של מערכות יחסים ולבטא את הרצונות שלי בצורה מכובדת. היום אני מרגישה שמצד אחד אני יודעת לשים ברקסים במיידי ולעצור סיטואציות שלא טובות לי, ומצד שני אני מוכנה לקחת סיכונים ולעשות דברים שלא עשיתי לפני. אני ביותר הקשבה לעצמי. נוכחת. למדתי למתוח את גבולות הגוף והנפש ולהודות בפני עצמי על רצונות שהדחקתי. מצאתי את עצמי יותר אסרטיבית וברורה בעבודה, ונכון שתמיד הייתי ישירה – אבל היום יותר. אני לא תולה את כל החיזוק הפנימי הזה רק בבדס"ם, אבל האימון בלתת הוראות והנחיות, בניהול סשן, בקריאת סיטואציה, הנהגתה והובלתה, הפך את האישיות שלי ליותר חזקה, ובמקביל, ליותר רגישה.

  1. למדתי שאני לא אוהבת להגדיר ואין אמת אחת

שמתי לב שלא מעט אנשים שנמצאים בעולם הזה, מחפשים להגדיר מי שולטת או שולט "אמיתי" ומי לא. מי עושה את הדברים "כמו שצריך", ומי סתם. אצל מי זה "בא טבעי" ומי מתאמץ. אני יכולה להבין את זה, כי לא כל מי שנמצא באירועים או בקבוצות המקוונות מגיע עם ניסיון, אבל השיפוטיות הזו לא מאפשרת לחלק מהאנשים לצבור אותו ולהכיר את עצמם לעומק. כשמחליטים לשחק ולשנות את יחסי הכוחות, מה שמוביל אותי זה לא מה אמרו לי שצריך להיות או איך הדברים נראים בפורנו. מה שמנחה אותי זה הרצון שלי, הרצון של מי שאיתי ולאן אנחנו רוצים להגיע ביחד. בחלק מהזמן התאכזבתי לגלות שגם שם, בעולם שאמור כביכול להיות משוחרר מהגדרות ודימויים כובלים, יש הרבה מאוד מסגרות חונקות וציפיות לא ריאליות. גם שם שפטו אותי על הגוף למרות הפירגונים, גם שם העירו על הבחירות והפנטזיות שלי, גם שם דיברו אליי בפטרונות והתנשאות. כנראה שזה לא קשור למקום, אלא לאנשים. ההבנה שהתחדדה לי מהאינטראקציות האלה, היא שאין אמת אחת. סשן יותר אקסטרימי לא אומר בהכרח יותר טוב. זה אומר העדפה מסוימת. כדי להגיע לשחרור רגשי ופיזי אני לא חייבת שיצליפו בי עד זוב דם, אבל אני מכבדת את מי שכן, ומצפה שיקרה ההפך.

  1. למדתי שחייבים לדבר על התקיפות המיניות שמתרחשות שם

אבל לא מסופרות מהבושה. אי אפשר להפריז בחשיבות השיח על אלימות מינית שקורית תחת מעטה של בדס"ם, ואלימות, סאדיזם, פגיעה במכוון וללא הסכמה של הצד השני – אינם חלק מהעולם הזה באופן חד משמעי. SSC – שפוי (Safe), בטוח (Sane) ובהסכמה הדדית (Consensual) הם שלושה עקרונות שכל מפגש חייב להתבסס עליהם. צריכה גם להיות מילת ביטחון שכשהיא נאמרת הסשן נפסק. אין דבר כזה שולט "ללא גבולות" או "ללא מילת ביטחון". אין דבר כזה "רק בגבולות שלי קובעים". אנחנו נכנסים למשחק כשני אנשים בוגרים, וההדדיות לא מפסיקה לרגע, למרות שהשליטה נלקחת מאחד מהצדדים. חובה עלינו לשחק באחריות ולדאוג שמי שסביבנו משחקים באחריות. לא מעט פעמים, לכאבי הפגיעה או התקיפה שנעשית תוך כדי סשן (אבל בלי קשר לבדס"ם!), ושלא בהסכמה, אין מזור. ללכת לרשויות ולספר על אקט שיצא משליטה בניגוד לרצונך - כשברקע את נהנית מזה שמרביצים לך ומשפילים אותך– זה סיוט. וגם לי זה קרה. והתלבטתי רבות ובסוף לא הלכתי להגיש תלונה במשטרה. אני רוצה להאמין שבפעם הבאה אהיה אמיצה יותר. אני מקווה. זו האחריות שלי, וכאן, אני דורשת שנשנה ביחד את האטמוספירה. שנוקיע אנשים אלימים, נדווח עליהם ונתלונן עליהם, ולא ניקח על עצמינו את האשמה.

*

סיימנו את הערב ההוא, בדאנג'ן בהנאה גדולה, בלי לשער כמה הוא ישפיע לאחר מכן על החיים שלי. אחריו היו עוד כמה ערבים שובבים, כשבכל אחד מהם חוויתי משהו חדש שלא עשיתי לפני כן. בכל אחד מהם הכרתי את עצמי קצת יותר. בספונטניות, אבל ללא מקריות, פתחתי דלת לעולם שתמיד סיקרן אותי ופחדתי להודות בפני עצמי עד כמה אני נמשכת אליו. אני לא יודעת מה דמיינתן עד עכשיו. אולי אני מצטיירת לכן בראש כמלכת סאדו קשוחה ורעה לבושה בבגדי עור, אבל האמת שאפילו שוט אין לי. רק המחוך של פורים וכמה פריטים סקסיים, וזה בעיקר בראש מה שקורה לי.