המציאות התרבותית בה אנחנו חיות, מבטיחה לנו יחסי מין מענגים ומספקים. החדירה הווגינלית מוגדרת כאקט המרכזי והכמעט בלעדי של יחסי המין, והיא נחשבת לפסגת העונג האנושי. אבל, במציאות דברים נראים קצת אחרת. אצל נשים רבות החדירה אינה האקט המרכזי ובהחלט לא מביאה עימה עונג. סוגיית הכאבים ביחסי מין היא סוגיה מושתקת, ונשים רבות חוות בדידות רבה סביבה. ישנו טאבו חברתי שלא מאפשר לדבר על הנושא בחופשיות, והתחושה היא שכל אישה נותרת לבד בהתמודדותה.

כאבים בנרתיק, בין אם בזמן קיום יחסי מין ובין אם לא, היא תופעה המוגדרת על ידי הקהילה הרפואית כ"וולוודיניה", ומשמעותה כאב כרוני, חוסר נוחות בוולוה, לעיתים מלווה בתחושת צריבה או שריפה, שמתרחשת ללא הימצאות של סיבה או ממצאים נראים לעין או בעיה נוירולוגית רפואית אחרת. ממחקרים שנעשו בעשור האחרון, נמצא שכ-16% מהנשים חוו כאבים באיבר המין במהלך חייהן, ויש יגידו שהממצאים מעידים על 20%-40% מהנשים שחוו זאת במהלך חייהן. למרות היקף התופעה, הידע לגבי התסמונת ויכולת האבחון שלה לוקה בחסר של ממש, ולא קיים כיום מספיק מידע שמעיד מה גורם לה, או למה דווקא נשים מסוימות חוות אותה.

לצערנו, יש מעט מאוד רופאות נשים המתמחות בטיפול בוולוודיניה, ועוד מעט מהן במערכת הבריאות הציבורית. בנוסף, הרצון העז של מטופלות לעשות "מדיקליזציה" לתסמונת, לא מאפשרת ריפוי עד הסוף, שכן הגישה הביו-מדיקאלית מביטה ומטפלת כמעט רק בהיבט הגופני של הכאב. אבל, נראה כי לכאב יש הרבה סיבות. לפעמים הוא כאן כדי לסמן לנו לעצור ולהקשיב, ולפעמים הוא כאן כדי להוכיח לנו שלמרות שנמשיך להשתיק אותו, הוא כאן להישאר.

לנו, ד"ר מיכל פרינס ושרון אורשלימי, יש הסברים אחרים לתופעה. אחד מהם קשור לחברה ולתרבות בה אנחנו חיות. הגוף שלנו מגיב למציאות החברתית, בין אם אנחנו חילוניות, דתיות או חרדיות. כאשר החברה מגדירה עבורנו הגדרה מצומצמת של יחסי מין, כזו שמגדירה שיחסי מין=חדירה, וכל השאר הוא משחק מקדים לדבר עצמו, אז הגוף של חלק מאתנו מתנגד. הגוף שלנו יודע להפיק עונג ושמחה מינית בדרכים אחרות ומגוונות, וההכרח להתיישר לציווי תרבותי מכפיף את הגוף שלנו למשהו שלא בהכרח מתאים לו.

שרון אורשלימי וד"ר מיכל פרינס. צילום באדיבות המצולמות

שרון אורשלימי (מימין) וד"ר מיכל פרינס. צילום באדיבות המצולמות

במשך השנים נשים רבות פנו ופונות אלינו, אם במסגרת פגישות הדרכה במרכז יהל, בשיחת טלפון או בהתכתבות בפייסבוק, ומשתפות בתחושותיהן ומחשבותיהן. הדבר הראשון שאנו אומרות להן הוא ש"שום דבר אתכן הוא לא בסדר. אתן לא פחות נשיות, לא פחות מיניות מנשים אחרות, ויחסי מין שלכן הם לא רק חדירה". ברגע הזה הן תמיד מתחילות לבכות. אנחנו נוגעת בדיוק בחוויה שהוויסטיבולודיניה מייצרת אצלן. כאב. בושה. אשמה.

ולכן, החלטנו לקום ולעשות מעשה. בעוד כשבועיים עתידה להיפתח קבוצת ידע-פעולה בשם "להתחבר מחדש", לנשים החוות כאבים ביחסי מין. אנחנו מאמינות שהדיבור על הקושי יכול לתרום להתגברות עליו, או לפחות לגרום לאישה להרגיש קצת פחות בושה, וקצת יותר טוב עם עצמה. החשיבות של קבוצת הידע-פעולה, רבה. היא נולדה מתוך רצון עתיק של שתינו לגייס נשים שרוצות לדבר את גופן, להנכיח סוגיה מושתקת במרחב סביבן, ולייצר מציאות אחרת. נשים שרוצות לעשות שינוי דרך הגוף שזועק לשינוי. קבוצת "להתחבר מחדש" היא קבוצה לנשים החוות כאבים ביחסי מין, מרקע חילוני, מסורתי ודתי, המעוניינות ללמוד יחד, להגדיר מחדש את מיניותן ולפעול לקראת בשורה חדשה של מיניות ונשיות אחרת.

אנחנו מזמינות אותך להצטרף לקבוצה שתתקיים בתל אביב בקמפוס דעת. הקבוצה נפתחת בסוף החודש ונשארו עוד מקומות מועטים בלבד. לכל הפרטים ניתן להיכנס לקישור

ד"ר מיכל פרינס היא חוקרת מיניות של נשים דתיות, מנהלת מרכז יהל להדרכה לחיי אישות ומנהלת תחום טיפול ברשת החינוך דעת.

שרון אורשלימי M.A היא מנחה למיניות, מרצה על מיניות, נושמת מיניות. בעבר חוקרת חוויות של נשים עם כאבים ביחסי מין. כיום דוקטורנטית לניהול מערכות בריאות וחוקרת מדיניות תכנון משפחה ואמצעי מניעה בישראל.

הקבוצה נפתחת בעידודה ובתמיכתה של קרן בריאה.