השנה נסעתי לפסטיבל התמר עם חברה. באחת ההופעות פגשנו שתי בחורות בנות 24. אחת מהן שאלה אותי בת כמה אני, ומיד אחרי שאמרתי לה "31", היא שאלה האם אני נשואה. עניתי שלא, והיא שאלה למה. הייתה לה הבעת פנים של פחד מהול בביקורת. נתתי לה מבט של צ'יוואווה עצבנית, ובתגובה היא חייכה במבוכה ורקדה את עצמה הרחק מהסיטואציה. כשחזרתי לחדר במלון, התיישבתי במרפסת וניסיתי להבין ממה היא כל כך מפחדת, והאם היו גם רחמים במבט שלה, או שדמיינתי הכל. השאלה עצמה לא הפריעה לי, אבל הטורט העדין שהיא לקתה בו אחרי שעניתי בשלילה לא יצא לי מהראש.  

לו הפרצוף הצעיר והתמים שלה היה מפתיע אותי, הייתי מתעלמת. אבל לא. הוא התווסף כדמות נוספת במחזה "החברה ואני" - רב המכר מאת הסביבה, בליהוק מצוין עם קאסט של עוברי אורח, קולגות לעבודה, חברים רחוקים וחלק מהמשפחה. כל כך הרבה שחקנים עם כל כך הרבה דעות לא רלוונטיות לא ראיתי באף מקום. מאות שחקנים. אלפי עצות. ההצגה, אגב, עלתה כשמלאו לי 30, ומאז מציגה כמעט שבעה ימים בשבוע. המטרה היא לייעץ, לשאול ולדחוף את המחשבה המיותרת שלהם כמה שיותר עמוק, עד שנגמרת המערכה הראשונה ואני משוחררת לרוץ הצידה ולהקיא את כל החרדות שלי החוצה.

המבט של הילדה בת ה 24 הוא לא חד פעמי. הוא סימפטום לבעיה הרבה יותר גדולה - הכללים. יש נכון ולא נכון לגבי כל דבר בעולם. אנשים חיים באיזשהו הסגר שהם יצרו לעצמם, וירידה מפסי הרכבת נחשבת כטאבו. כולנו חיים במירוץ ל. כל אחד וה "ל" שלו. המירוץ לכסף, המירוץ להצלחה, המירוץ לאושר, המירוץ לאורגזמה. יש חיים שלמים שקורים בזמן שאנחנו דואגים לגבי מחר, או חושבים על מה שקרה אתמול. החוויות היומיומיות נבלעות בין "אבל מה יחשבו", ל "אבל מה יגידו". ביניהן יש שרידים לגיל החד ספרתי שחיינו בו פעם: חסרי פחד, חסרי דין וחשבון, וחסרי ביקורת עצמית. המציאות ההזויה הזו שבה אנחנו צריכים לעמוד ביעדים שהציבה לנו החברה מביאה איתה את הפחד המפחיד מכולם – הפחד לשחרר. וזה ניכר. הצל הכבד של הבושה והאכפתיות ממחשבות שאר אזרחי העולם משתקת. כל דפיקת החשבון הזו דורכת לנו על הנוצות בזמן שאנחנו מנסים להידחס לקטגורית העוף המוזר, ולא משאירה זכר לאוסף הרצונות, היצרים והדחפים שפעם היו אנחנו.

את שיחת ההשכמה שלי קיבלתי אצל רוני ארז, מדריכת אורגזמות. רוני מעבירה סדנאות שהן שיעור לחיים. המוטו שלה הוא "הקללת המיניות", ובין לבין היא גם מקלילה את הדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו, ומייצרת דפוסי חשיבה חסרי פשרה, חסרי בושה וחסרי פחד. הייתי אצלה בסדנה בת שני מפגשים. היינו תשע נשים, והיה שם הכל מהכל. החל מכאלו שמתביישות להסתכל על עצמן עירומות במראה, ועד כאלו שהמיניות שלהן העפילה על אור השמש וכיסתה את כולנו בעננת סקס אפיל. כל קצוות הספקטרום ורוני אחת במרכז. התיישבנו כולנו בח', על כריות, בחדר גדול ונעים עם משפטי העצמה על הקירות, כיבוד בצד, ואנרגיות חיוביות באוויר.   

רוני ארז: "המתנה הטובה ביותר שאת יכולה לתת לעצמך – זו את"

רוני ארז: "המתנה הטובה ביותר שאת יכולה לתת לעצמך – זו את"

רוני התיישבה על כרית מולנו והחלה לדבר. מיד אחרי המשפט השני התאהבתי בה. היא מלמדת טכניקה שבה אפשר להגיע למולטי אורגזמות ומאמינה כי כל אישה יכולה לחוות את האושר הזה. לשיטה שלה קוראים "שיטת הגל", והיא תוצר של סיפור אישי יוצא דופן המכיל בתוכו כאב, תסכול וצמיחה אישית. רוני התרוממה כמו הפיניקס. היא הגיעה מהמקום הרגשי שבו נמצאות רוב משתתפות הסדנה והיעדים שלה הם לשנות את החברה שאנחנו חיים בה לחברה טובה יותר, פתוחה יותר, ואוהבת יותר. אמנם האמצעי הוא פתיחות והוצאת העונג המיני מקטגורית ה "טאבו", אבל המטרה עצמה הרבה יותר עמוקה.

הסדנה הזו היא הרבה יותר מאורגזמות. החברה מכתיבה לנו מי אנחנו צריכים להיות, מה אנחנו צריכים להצניע, ואיך אנחנו אמורים לתפוס סקס. כל התכתיבים הללו יוצרים פחדים הזויים. אנחנו נמצאים במצב שבו נשים כל כך מתביישות באיך שהואגינה שלהן נראית, שהן בעצמן לא יודעות להניח את האצבע על הדגדגן. למה? למה מעולם לא שמעתי על גבר שהפסיק בחורה באמצע מין אוראלי כי הרגיש "לא בנוח", אבל נשים עושות זאת כל הזמן? שישאר שם. ושיסיים את העבודה כמו שצריך. אין שום סיבה אמיתית שבגינה אנחנו צריכים לחיות מאחורי כלובים פיקטיביים שבנינו לעצמנו, והמיניות היא מקום נהדר להתחיל בו. להפסיק לפחד מעצמנו. אם נצליח לעשות את זה במיטה, נצליח לעשות את זה בכל מקום. אישה שיודעת ממה היא נהנית בסקס, תדע מה היא מחפשת בחיים, תדע לדייק את עצמה ואת הרצונות שלה.

"המתנה הטובה ביותר שאת יכולה לתת לעצמך – זו את", אמרה רוני באחד המפגשים. זה הזמן שלנו לחיות את המושג "העצמה נשית" עד הסוף, ולקחת אחריות על האושר שלנו. המסר האמיתי מאחורי הסדנה המופלאה הזו היא לדעת לשחרר ולהיות מי שאנחנו באמת רוצים להיות. אבל באמת. לא בגלל שמצפים מאיתנו, לא בגלל שככה צריך, ובטח שלא בגלל שההורים החליטו. "תהיי החברה הכי טובה של עצמך. תהיי בסקס בשבילך. תתחברי למה שקיים בתוכך. תפתחי לעצמך דלת שתוכלי לעוף דרכה, ותשני את הסיפור שאת מספרת לעצמך" אומרת רוני. והיא צודקת. המציאות לא כזו נוראית כמו שאנחנו מפרשות אותה בראש, ולא קיימת אמת אבסולוטית אחת.

אין מקום לבושה. באף תחום בחיים. אנחנו לא צריכות להתבייש בבחירות שלנו, ואנחנו לא צריכות להתבייש במיטה. הסקס, הפנטזיות, והיצרים הם חלק מהחיים, וחלק אינטגרלי. הרגעים היפים ביותר קורים כשאנחנו מתמסרים לסיטואציה, משחררים שליטה ומפסיקים לפחד להיפגע. החופש הוא עניין של החלטה, וסמכו עליי, זו אחת הטובות שתקבלו. הסדנה הזו שיפרה לי את חיי המין ופתחה לי את הראש לאופקים חדשים. רוני סיכמה זאת הכי יפה, כשאמרה "ביום שבו תלמדו לעשות אהבה עם עצמכן, זה היום שבו תצאו לחופשי".