קשה להגדיר את זוהרה טרייסטמן, בת 37 מירושלים, אבל מרגע שרואים אותה פנים אל פנים, מרגישים את האור הבוקע ממנה ואת הזוהר שעוטף את פניה. כן, גם כשאת עיתונאית חילונית את מצליחה לראות בה את השכינה.

איך את מגדירה את מה שאת עושה?

"אני כל הזמן משתנה אבל יש כמה כותרות קבועות. אני בוגרת לימודי טיפול מיני קונבנציונאלי וטיפול זוגי ומשפחת  ב'מרכז רותם' שזה משהו שאני מאוד מאוד גאה בו. אני מורה להתפתחות מינית לזוגות וליחידים, ויותר מהכול אני מעיזה להגיד שאני חוקרת מיניות או פרשנית של מיניות, שעוסקת בפילוסופיה של המיניות, אז יש הרבה 'מיניות' בכובעים שלי".

התשובה הלא שגרתית הזו מגיעה מפיה של מי שגדלה בבית חרדי בירושלים וגם היום היא אישה דתייה מאמינה עם כיסוי ראש שמסתלסל סביב ראשה, היא גם מורה לחינוך מיוחד שמלמדת במערכת החינוך כבר 16 שנים.

ממתי זה הפך להיות הפאשן שלך?

"בעצם מהרגע שהתחתנתי ונכנסתי לתוך המרחב הזה של אהבה בין גבר לאישה. זה היה רק אחרי החתונה, באתי מהמגזר החרדי, לכן רק אז התחלתי לחקור וללמוד אינטימיות על הגוף שלי. אפשר להגיד שב-11 השנים האחרונות הרבה מההוויה שלי היא דרך המשקפיים של מיניות".

הבית שבו גדלת יכול לקבל בכלל מישהי שהיא חוקרת מיניות?

"היום כן. אני מאוד מתעסקת ושולחת נשים וגם גברים להתבונן במה שהם ספגו בבית על מיניות. בבית שלי לא דיברו מיניות. אימא שלי חזרה בתשובה, היא כביכול באה ממרחב חילוני והייתי מצפה שיהיה יותר שיח על גוף ועל מיניות, אבל לא היה בכלל. אני חושבת שהיא אימצה את האידיאולוגיה החרדית שהשתיקה גוף.גם בתיכון לא התייחסו לתחום מיניות, לא למיניות בריאה וגם לא לפגיעות מיניות, כלומר השיח היה שקוף, אפס, בקטע הזה, זה מזעזע. גם למונח פות נחשפתי מדי מאוחר, כאשר קיבלתי וסת לא הייתה לי את המילה. לא היה כלום, הייתה השתקה מוחלטת. באיזשהו מקום אני מרגישה שכאילו המצאתי את עצמי, יצאתי מתא הקפאה לעולם בסוף התיכון ואמרתי אוקי, עכשיו אני אלמד את עצמי לבד".

אני חושבת שאחוז ניכר גם בעולם החילוני  לחלוטין למהדרין , כמו שהיית בחרדי למהדרין, לא דוברים את השפה, לא מדברים אותה בבית.

"נכון. היום אני יודעת שבהרבה חברות מיניות היא טאבו. התלמידות שלי מגיעות מכל העולמות-  דתיות, דתל"שיות, חילוניות, יוצאות אתיופיה, יוצאות קיבוצים. בכל קבוצה אני רואה מתנות וגם אתגרים ייחודיים. אני מוצאת שבחברה בה גדלתי אז לא נבהלו רק מיחסי מין אלא בכלל כל מה שקשור לגוף ולמיניות בהקשר הרחב שלה. גדלתי באפס שיח. בכלל מיניות מבחינתי זו קומה מתקדמת, שבאה אחרי חיבור לגוף. בתיכון בו גדלתי היינו בעיקר ראש, לא היה גוף ובטח שלא התייחסות לזהות נשית וליופי. האיש שלי הוא חוזר בתשובה וגדל בבית שהאימא אמנית, מעצבת בגדים והבית מקושט בתמונות ואומנות. היופי מאוד מאוד משמעותי שם. אימא שלי גם יוצרת, היא אמנית יודאיקה בעבר ואישה של יופי, אבל לא היה יופי כמהות בחברה החרדית".

אז איך ילדה מבית חרדי מכירה בכלל חוזר בתשובה?

"אני חושבת שזה חלק מהנס של החיים שלי. התחלתי לצאת לדייטים בגיל 19, כי ככה היה מקובל. אני זוכרת שבדייט הראשון בחור ישיבה מתוק, תלמיד של אבא שלי, לחש לעצמו כשנכנסתי 'איזו יפה'. זו הפעם הראשונה שמישהו אמר לי את זה, זה היה כל כך מרגש. אבל לא מצאתי את עצמי ב'שידוכים' כי לא ממש עניתי את התשובות שצריך להשמיע, רציתי גם ללמוד תואר שני באוניברסיטה. הייתי אישה - ילדה. אני מרגישה שהחינוך החרדי לא אפשר התבוננות פנימית והנה את כבר נשלחת למצוא בן זוג. שנייה, כאילו מי אני בכלל? הרבה אמרו לי 'לא'. אני זוכרת את התקופה הזאת, זה היה נורא נורא מעליב. אבל תודה לאל בגלל זה נמתח לי הטווח, התחתנתי בגיל 26".

היא השנייה מתוך שישה אחים ואחיות, 4 מתוכן בנות. כיום הם חיים שלושה אחים כשכנים באותו בניין, יוצרים מרחב משפחתי ליד אמא שלה: "היום המשפחה שלי רב מגזרית ואפילו רב גילאית, וזו חוויה של תא משפחתי שהצוות החינוכי לא מכיר אותה. היום מדברים על זוגות להט"בים, אבל לא את ההוויה הזאת של סבתא שגרה צמוד והדוד הוא סוג של אח. אחותי, אחינועם, מבחינתי היא כמו עוד הורה, היא פרטנר נוסף עבורי בדבר הזה שנקרא חיים. זו חוויה שקשה לי להסביר אותה החוצה לפעמים. המשפחה שלנו צבעונית בטירוף".

העניין במיניות אצל זוהרה הוא לא רק פרקטיקות מעשיות אלא תודעה וחיבור של הגוף לרגשות ולרוח. "כשיצאתי לחפש את עצמי, את הגוף שלי, אולי בפעם הראשונה בחיים, לא היה לזה ניחוח דתי או הלכתי, זה לא היה העניין, זה היה מאוד מאוד פיזי, והכי אוניברסאלי, ביקשתי להיות בגוף. ואז הסתכלתי סביבי, פגשתי שיח הלכתי בספרים של מה מתאים ומה לא, אז זה היה בעיקר התייחסות להלכות נידה שעוסקת באיסורים ופחות בעצם הדבר של חיבור של אהבה. קראתי עוד ספרי הגות שדיברו בשבח הזוגיות ובשבח קדושת המיניות, וכמה גבר צריך לשמח את אשתו וקדושת הבית ומילים מאוד מאוד מרגשות, משהו יפה שהרגיש עמוק, אבל לא הצלחתי להבין איך המושגים הגבוהים האלה מתממשים בפועל, לא הבנתי איך זה קורה בתוך פרקטיקה מינית שיש לה צד קונקרטי מאוד, בעיקר בסקס המקובל שמוכוון לחדירה ולפורקן. אז שאלתי את עצמי 'איפה אני לומדת את זה?'"

ואיך באמת למדת?

"גיליתי את העולם של מיניות הוליסטית דרך תוכנית טלוויזיה, זה נורא מצחיק. היה ריאליטי של "הרווק", זה היה לפני שנים, ובאחת מהסצנות שם היה טיפול ווטסו עם אחת מהבנות שרצו אותו. זוג המטפלים הציגו את עצמם כמנחי טנטרה שמשלבים גוף-נפש. זה היה הרגע שהבנתי שיש כזה דבר- מיניות שמבקשת יותר חיבורים. רציתי להעמיק בזה ופגשתי מורה להתפתחות נשית שלימדה אותי כלים מהנאו- טנטרה, שזה עיבוד מערבי לפרקטיקות עתיקות מהודו ומטיבט. התמקדנו בלחזור לנשום, בלכבד את הגוף שלי, להיות יותר חברה שלו, סוגים של מגע בגוף שלם. כמובן שלא הייתה אנרגיה מינית, זה היה מכונן עבורי.

משם התפתחת לעולמות אחרים.

"הטנטרה צמחה כאמור בהודו ובטיבט ועשו לה ייבוא למערב ולישראל, ערבבו אותה עם עוד השפעות ופרשנות בת זמנינו. המושגים המקובלים בסדנאות היו: יוני (כינוי לאביר המין הנשי), לינגם (כינוי לפין), ישיבה של 'שיווה - שאקטי', גם אני דיברתי ככה, אבל בתהליך התבגרות מקצועי התעוררתי ואמרתי לעצמי 'לא, אלו לא השורשים התרבותיים שלי, זה של ההודים. ביקשתי את השורשים העבריים של תשוקה וארוטיקה. זה לא בא מהמקום ההלכתי, כי לא חוויתי התנגשות בפרקטיקות, אלא מהרצון למצוא את מה שאני מתרגשת ממנו בבית התרבותי והרוחני שלי".

ונוצר החיבור ליהדות?

"ההוויה הזאת שאנחנו גוף שקשור לרוח, היא הכי יהודית בעולם, זה מבחינתי הכי אנחנו, אבל הרבה שנים זה לא היה בפרונט, אני מרגישהשזה ידע שהלך לאיבוד. הלכתי לחפש את השורשים הרוחניים שלנו לתשוקה ולגוף ומצאתי אותם בזוהר.

היום יש הרבה זוגות מכל המגזרים שמחפשים תהליך של התפתחות מיניתשיונק דווקא מהעומק הרוחני היהודי, הדרך לחיבורים האלה נגישה יותר.אנחנו כבר רשת של מורות ומורים כאלה. בשנים האחרונות, השיח שלי כבר לא 'טנטרי' הוא לוקח השראה מעשית מהמזרח, מפסיכותרפיה גופנית, ומעולם הטיפול אבל מימד העומק בהשראה קבלית.

ובכל זאת, המסע שלך, שלכם, עבר בהודו

"אימא שלי חוזרת בתשובה והיא הייתה בין התרמילאיות הראשונות בהודו, היא אמרה לי שהיא ממש חיה עם המקומיים.בילדות שלנו היא לא סיפרה הרבה אבל כן הייתה הילה סביב 'הודו'. היא ניסתה אז לא להאדיר את המסע שלה כי זה לא חרדי לרצות לטייל ככה. כשהתחתנו היה לי ברור שאנחנו נוסעים לטייל בהודו. האיש שלי אדם, כן היה במסע בעולם ועבורי זה היה החו"ל הראשון שלי אז היינו שם כזוג ואהבנו. בעצם היינו בהודו עוד 4 פעמים, כמעט 9 חודשים כמשפחה, בתוך כפר סדנאות שתרמילאים, צעירים וצעירות דתיים, דתל"שים, וחילונים, היו באים לשבוע שלם וממש עוברים מסע של ריפוי. שם בעצם התחלתי להרצות, היה לי קהל 'שבוי'  כולם מתוקים ומתוקות ופשוט אמרו לי 'תדברי', והתחלתי לדבר. שם נולדתי כמנחה".

'החווה של אדם' הם קראו לפרויקט, ספק אם בהשראתם של אדם וחווה, ספק על שמו של אדם טרייסטמן, בן הזוג של זוהרה. אדם הוא מנחה צוותים ופרוייקטור חברתי. תשעה חודשים במצטבר הם היו שם בהודו מדי קיץ, לקלוט את הצעירים הישראלים שחיפשו שלווה וגם משמעות. תחילה עם ילד אחד ובטן הריונית, ובפעם השנייה עם שני בנים  ובטן. לפני ארבע שנים הפסיקו לנסוע להודו, וכיום יש להם ארבעה בנים: "זה היה תא משפחתי שכל הזמן הפנים שלו החוצה, אין פרטיות. זה הרגיש לפעמים כמו ה'אח הגדול' רק בלי פסיכולוג. זה כל הזמן להיות בשירות, אין לך מטבח לבד, את כזה באיזשהו חדר. בשלב מסוים זה כבר לא התאים כמשפחה וגם הילדים נהיו פחות גמישים וכל שבוע להחליף קבוצה שהם תפשו כחברים הקשה עליהם. בגדול המשפחה שלנו קיבלה בפרויקט מתנות אבל גם עברה שם תהפוכות, עברתי הפלה בהודו".

זוהרה טרייסטמן בחוות אדם בהודו, צילום מאיה מאירי

לעבור הפלה בהודו זה לא פשוט.

"הייתי בהיריון בשבוע 18, חשבתי שזאת בת אבל לפני שיצאנו להודו עדיין לא יכלו לראות מה המין של העובר. מבחינה פיזית ההריונות שלי תמיד היו בסדר, לא היו סיבוכים ולא היתה שמירת היריון, אני בת אדם די חזקה, אז נסענו להודו. ואז התחיל דימום, אני ממש זוכרת את זה שישבנו כל הצוות לפגישה, צוחקים וזה והיו לי מכנסיים לבנים מתחת לשמלה ופתאום אני מרגישה שפריץ של דם פשוט יורד לי, אשכרה. לא דם של וסת, ממש מטפטף לי דם. אז יצאתי והתנקיתי ובעיקר הייתי עסוקה אם עכשיו 'נאסרנו', כי בתפישה ההלכתית כשיש דימום לאישה נכנסים למערכת של נידה שלא נוגעים וצריך לטבול. אני זוכרת שזה מה שהעסיק אותי, איזה באסה עכשיו, לא נוכל להתחבק ולהיות ביחד. לא הייתה לי אפילו בראש את המחשבה הזאתשזה מצביע על בעיה. וזהו, זה עבר ואחרי כמה ימים בלילה אחד התחיל שוב דימום חזק. וברגע שזה התחיל ידעתי שההריון נגמר למרות שאף פעם לא דיברתי עם נשים שעברו הפלה".

מה עשית בשלב הזה? אירוע כל כך טראומטי בארץ זרה.

נסענו לבי"ח מקומי. היינו צריכים להעיר את הרופאים, לא היה להם אולטרסאונד, לא היו מנות דם שכמעט הצטרכתי. עברתי הפלה על מיטה כזאת מברזל עם פלורסנט והכול באנגלית ובפחד מוות שאני אדבק באיידס כי לא סמכתי על מה שקורה שם. באתי כמערבית והם כעסו עליי איך אני מעיזה לחשוב עליהם את זה. אדם ממש שמר עליי שם, הייתי מאוד קרובה מלהצטרך מנות דם שלא היו. זה היה נס באמת. ואחרי ההפלה האחיות אמרו לי 'טוב, אל תשאבי מים ואל תעשי כביסה בימים הקרובים'. יום למחרת חזרתי לחווה והיו עשרות אנשים ונשים ששאלו אותי מה שלומי ולא ידעתי מה שלומי. זו הייתה חוויה לא פשוטה ולא היה לי מקום לעבד את זה בכלל".

איזה סיוט. יש לי סיפורי הודו קשים לא פחות, אבל לעבור הפלה זה נראה לי שיא כל השיאים.

"גם סיוט ומצד שני הייתה שם גם המון ברכה. הרחם התרוקנה לגמרי, זה היה שבוע מתקדם ולא הייתי צריכה לא גרידה ולא כלום. באיזשהו מקום הרגשתי שאני מתחברת לנשים של העולם. יום למחרת כבר הרציתי. היה מעגל כזה עם נרות וכולם שתפו על רגעי שיא מהשבוע ואני פשוט אמרתי להם 'אני רוצה לדבר'. דיברתי ובכיתי וסיפרתי שהייתה לי הפלה, הם כבר ידעו ואיך אני מרגישה וזה היה כמו טיפול בהלם. הם חיבקו אותי ואמרו לי איזו אמיצה שאת מדברת בקול. אז הבנתי בדיעבד שנשים לא מדברות על הפלות".

ונחזור למיניות. מה זה מיניות בשבילך? לא מעט אנשים מחזיקים בתפיסה שמיניות שווה מין, זו לא התפיסה שלך.

"אני מאוד מאוד אוהבת להתמקד בחירות שלנו במרחב המיני, אני מזמינה להגמיש את התפיסות המקובלות של מה זה יחסי מין, מה זה עונג בכלל? מה זה משחקיות? מה זה להיות מאהבת? כשאני מלמדת מיניות בערך המשפט השלישי שלי מדגיש שמיניות היא לא רק יחסי מין. היא לא רק חדירה, היא לא רק אורגזמה, היא לא רק עם גבר. זה גם, וזה נפלא אבל לא רק. אני כן יכולה לתת מסגרת של הגדרה שמיניות קורית בגוף שיש בה איכות של העברת אנרגיה וחיפוש של הנאה ושל נוכחות פלוס מינוס. מבחינתי חיבוק זה מיניות, התכרבלות, להניח ראש על אזור המין, שזו פרקטיקה שאני אוהבת ללמד, מין שהוא לא נגמר בחדירה, מין שנגמר בחדירה - בעצם אני נותנת הרבה אפשרויות שמגמישות את המיינד ואז גם החוויה הרגשית והחוויה הפיזית מקבלות גוונים.

לא גישה שאנחנו מורגלים אליה.

נורא התרגלנו, גם במגזר הדתי וגם החילוני, לספור מפגשים מיניים או פרטנרים מיניים דרך אינטראקציות שהייתה בהן 'כניסה'. אני פוגשת נשים צעירות וגם זוגות שסופרים כמה פעמים היה ביניהם מין כזה וזו הוכחה עבורם ש'הם בסדר'. אני מזהה המון לחץ כזה לעשות וי כדי להוכיח לעצמם שהם סבבה, שהם אוהבים ותשוקתי ים. אני מבקשת להכניס יותר בחירה ולהגמיש את התסריט המיני.".

למה?

"כי יש המון נשים וגברים שלא יכולים לקיים 'משגל' שזה הכניסה הנרתיקית. יש הרבה נשים עם ענייני כאב, גברים עם אתגרי זקפה, אחרי לידה, לפני לידה, ויותר מזה, אני מוצאת שיש געגוע מאוד גדול בעולם הנשי למיניות שהיא רכה. אני זוכרת שלפני 10 שנים הייתי חברה בקבוצת הפייסבוק הראשונה או השנייה לנשים דתיות שדיברה מיניות, כמעט ולא היו קבוצות מיניות, גם לא במגזר החילוני. אני זוכרת את החיפוש שלי ביחד עם עוד חברות, היינו 60 נשים, כאילו שאנחנו רוצות מיניות מאוד ויש לנו חשק, אבל לא למין. ולא היה את המישהו הזה שיגיד שגם שפיכה וץ או גם להתחבק ומשהו יותר רך זה מיניות. אז זה התיקון שלי, אני משיקה קורס שלם לזוגות עכשיו שהכותרת המשנית שלו זה מיניות שהיא לאו דווקא הולכת ליחסי מין אנשים לא מכירים את זה, אבל רוצים את זה ממש".

זוהרה טרייסטמן בסדנא לנשים, צילום נעמה שטרן

 גדלת בקרב נשים, אז בעצם התחלת עם קורס 'מקדש הגוף' לנשים ואחר כך התקדמת ל-לדעת אישה עבור גברים. נתחיל רגע בלדעת אישה ובגילוי הזה, מה את מעניקה לנשים?

"התחלתי במקדש הגוף, זה היה קורס פיזי ששם בפרונט מיניות, לא רק נשיות. הוא התרכז בחיבור לגוף ועסק בלאסוף חוויות טובות של מגע, של ידידות עם הגוף, של בחירה ומפגש עם חושניות. המוקד היה פחות 'חייבות אורגזמה אלא יותר אורגזמתיות. היום אני מסתכלת על זה קצת בעין ביקורתית, הקורס היה מאוד 'אני', אבל אני חושבת שאוטומטית הלכתי על תבנית של סדנאות שאני נחשפתי אליהן שזה נורא מעגלי נשים ונרות ופרחים במרכז המעגל ותרגילי זוגות ומסתכלות בעיניים ובוכות. אני זוכרת את החוויה הזאת שאני אומרת לעצמי 'וואו היו המון רגשות במפגש, היה מפגש משמעותי, וככל שאני התבגרתי בתחום הבנתי שזה עלול להתפרש לא בטוח לחלק מהנשים ולבכות זה לא העניין. ביקשתי את העבודה האישית של האישה עם עצמה, הדגש על המעגל כבר הרגיש פחות מדויק לי, ואולי לנשים שחיפשו אותי. הגיעו נשים יותר סוליסטיות שיותר רוצות את עצמן וקצת התעייפו ממעגלי נשים".

במה הקורס שאת מעבירה היום שונה?

"היום המילה 'לדעת' מככבת אצלי, אני מלמדת, אני מאוד מורה, המשתתפות מקבלות גוף ידע אדיר, הגמשה תודעתית יחד עם השראה לפרקטיקות . אני מעבירה את השיעורים בעיקר בזום ובאופן מעניין הפורמט הזה מצמצם את העניינים החברתיים שיכולים להלחיץ חלק מהלמדות והפוקוס הוא אישה עם עצמה בתוך קבוצה לומדת ואמפטית. אני מאוד אוהבת את זה".

ואז עברת לקונספט של 'לדעת גבר'

"הרגשתי שעשיתי הרבה במרחב של המיניות הנשית ואוקיי, מה משאלת הלב הבאה? וראיתי שאין שיח על מיניות גברית כמו שאני מאמינה- שמביא עומק ומורכבות ומקדש את האינדיבידואל ומתייחס למתנות ולאתגרים. ואני אימא ל- 4 בנים. אז אמרתי אוקיי, בואו נתמקד כנשים במיניות גברית, אם זה מעניין אותי בטוח זה מעניין מיליון נשים נוספות. אבל בעיקר בעומק הסתכלתי על ארבעת הבנים שלי, היו אז שלושה, ואמרתי שאני רוצה ליצור להם עולם שיאהב גברים. הרגשתי שהסיפור הגדול על גברים הוא לא משהו, השיח דיכוטומי והרבה מאשים. פשוט רציתי שיאהבו אותם, באמת, רציתי שהם יפתחו פייסבוק, לא יודעת מה יהיה אז, ויקראו דברים טובים גם על גברים. ממש היו שלבים שפחדתי עליהם".

והיום כשאת בתוך התהליך הזה, את מרגישה שיש איזושהי תנועה?

"אני קוראת לזה מהפכה מפוארת, כי אני מרגישה שהאיכות הגברית הזקופה והרפויה היא מפוארת. 500 נשים היו איתי, בהתחלה הרבה הרימו גבה, אפילו מהמקום הפמיניסטי, למה להתמקד במיניות גברית? מה אנחנו שוב פעם ה'נותנות'? אמרתי לא, זה ביחד. כן אני חושבת שכשנשים משנות את המבט שלהן על גבריות ועל מרכז המין הגברי. במקום מבט של זרות או רתיעה, הן תחנוכנה את הילדים לגבריות מוארת, הן תלמדנה אחרת בנות. גברים מרגישים את זה ואז  גם בהם קורה שינוי".

הצעירים של היום, יש לומר את האמת, לומדים את כל מה שהם יודעים מפורנו. זו כמעט הדרך היחידה שלהם לזהות מהו מין ולצערנו גם לחשוב שיש בזה אינטימיות.

"אני כל הזמן אומרת שאני מייצרת אלטרנטיבה, זה סוג של ניסוי חברתי לעשות אחרת ולחנוך גם את הדור הבא של הצעירים למיניות גברית שמחוברת למתנות שלה. זה בא מהמקום הכי עמוק, אני פשוט רוצה שיאהבו אותם, שתהיה אישה שתרצה להיות חברה שלהם. שהם ייכנסו לחדר ולא יפחדו מהם אוטומטית. אני יודעת שהם יהיו מהממים, אין סיבה שלא, אוקי? ואני בטוחה שיש עוד מלא מלא גברים כאלה.

אמרת שאת רואה את עצמך היום כפרשנית של מיניות.

"המקום של רק ללמד מיניות ופרקטיקות צר לי, זה לא מעניין אותי עד הסוף. אני מוצאת שיש בי יכולת המצאה ופרשנות והמשגה, אלו ממש המתנות שלי. יכולתי בקלות להמשיך לדוקטורט ולפתח תיאוריות ולכתוב, ועצרתי את זה. כרגע אני מחברת בין הגוף, המין והרוח. הבנתי שאני בעצם מחדשת תורה. אני כל הזמן לומדת, אני קוראת המון, אני נעזרת בכלים מכל מיני מסורות, מסננת את מה שאני לא מתחברת אליו, כי גם במזרח יש דברים שלי נחווים לפעמים כצרים או מנצלים נשים, או לא רלוונטיים ויוצרת גוף ידע.  אני גם מביאה ממני אבל גם מסתמכת על מסורות וארכטיפים קולקטיביים ונוצרת תורה עמוקה וגם נגישה. אני אומרת שאני מלמדת את זוהרה".

ואיך ההתעסקות הזאת מתקבלת?

"שואלים אותי איך את מעיזה לשלב רוח ומיניות או תורה ומיניות, מי שמך? אז אמרתי לעצמי איך יכול להיות שנערים חרדים מגיל 12 מוציאים קונטרסים של חידושי תורה, הם בעצם מוציאים חוברות כאלה, הוצאה פנימית, וזה בסדר שהם יחדשו בתורה והם יגידו וורטים, שזה מילה ביידיש. זה סבבה שיהיה להם SAY בעולם הזה ושהם ישמיעו את הקול שלהם, ואיך יכול להיות שאני כאישה שיולדת תורה, מפחדת להגיד שזה שלי? שזה עבר דרכי או שאני מפרשת? אז כתבתי את זה גם בפייסבוק, שאני פרשנית, שאני יוצרת עולם שלם של מושגים וחוויה. אני משמיעה את הכינוי הזה פרשנית ותוך כדי עולה בי'איזה הזיה', אבל כן, אני מספרת סיפור שהוא כמעט מיתי, הוא גדול, וואלה אני מעיזה להגיד את זה בקול".

**

את זוהרה טרייסטמן זכיתי להכיר במסגרת 'הסיסטרהוד של מיכל' ועל כך תודתי למיכל ברקאי ברודי

**

לפרטים נוספים על סדנת לדעת אהבה - קורס אינטרנטי לזוגות ולסינגלים שמתמקד במגע, חושניות ומשחקיות במפגש שהוא מעבר ליחסי מין