אני בחיים לא אשכח את המבט שהמוכרת נתנה לי. זה היה כשעמדתי מול מדף המוצצים כדי לקנות לבן שלי מוצץ. הסתכלתי על כל מבחר המוצצים הכחולים-ירוקים בשעמום, עד שנתקלתי במוצץ עם ציור חמוד עליו. לקחתי אותו, אך אז מיד המוכרת תקעה בי את המבט האמור והוסיפה: "זה בצבע ורוד. זה לבנות". לא היססתי לרגע ואמרתי לה "תעמיסי לי שניים".

כבר מגיל אפס מלמדים אותנו את המשוואה הפשוטה: בנים שווה לתכלת, בנות שווה ורוד. אין כמעט הורה שלא ראה איך מחדירים לילדיו את המסר ש"זה צבע של בנות"/"זה צבע של בנים", עוד בכלל לפני שהקטנטנים יודעים מה זה בנות ומה זה בנים. אבל לא תמיד ורוד היה משויך לבנות. למעשה, עד שנות ה-20 של המאה הקודמת הוא נחשב ליוניסקסי לחלוטין. כן, ממש כמו האפור של ימינו. עם סיום מלחמת העולם הראשונה, והרצון להחזיר את הנשים לתפקידן בבית, התחילו למלא את הילדות בבובות, מטבחי עץ לשם השעשוע ובוורוד עדין. עם השנים השתרש הוורוד כצבע לבנות בלבד, אבל אני מאוד שמחה לבשר שככל הנראה דיקטטורת הצבעים הזו סוף סוף הולכת להיגמר.

טיילר, דה קריאייטור: "תמיד אהבתי ורוד"

כבר כמה שבועות שהוורוד מככב על המדפים והמסלולים כצבע הרשמי של קיץ 2017. עד כה הוא שלט במותגים שמיועדים לנשים, אבל לאחרונה הוא התחיל לזלוג בעדינות ובאלגנטיות – כיאה למה שאפשר לצפות מוורוד – אל תוך המלתחה הגברית. כמה עדויות לכך אפשר היה לראות בתצוגת האופנה האחרונה של גוצ'י לגברים, אצל המעצבים היידר אקרמן וג'יי וו אנדרסון ובמותג טופמן.

אבל עוד יותר מתצוגות האופנה והחנויות, מעניין לראות מה קורה בסצנת הראפ האמריקאית. דווקא שם, בעולם שנחשב לשיא הפטריארכיה, התחילו לראות ורוד. בראש המהפכה הוורודה עומד הראפר "טיילר, דה קריאייטור", שלא סתם לובש ורוד ואף מייצר בגדים ורודים בליין שלו, אלא עושה את כל זה עם אג'נדה. בתצוגת האופנה שלו הוא סיפר לקהל "כשגדלתי כילד שחור ועירוני, אני לא הייתי הכי גברי שבעולם. לא הייתי בעניין של ספורט. אהבתי ורוד ושיט". בהמשך הוא סיפר איך הילדים לעגו לו, כי הוא "לא לובש מה שגברים לובשים". מיותר לציין שהוא עכשיו לועג להם כל הדרך אל הבנק, ועוד הוא עושה את זה באחד מבגדיו הוורודים.

דרייק יפה בוורוד

כאמור, טיילור היה החלוץ, ובעקבותיו באו גם דרייק, ג'יי זי, Camron ועוד. ולרגע אל תחשבו שמדובר רק בקובץ אמיצים בעלי ממון מחו"ל – גם המקבילים שלהם בארץ, כמו בן אל תבורי ואייל גולן, אוזרים אומץ ולובשים ורוד בגאווה. תבורי אפילו הגדיל לעשות ולבש ווסט ומכנסיים מדמוי פרווה ורודה לאירוע "שיק או שוק" של פנאי פלוס. לאור כל אלו הפך הוורוד, שלא במתכוון, לאנטי-תזה של עצמו: מצבע שמסמל את הבתוליות והעדינות לצבע שמתאים לגברים מסוג מאוד מסוים: כאלו שמספיק חזקים, בעלי מעמד ובטוחים בעצמם ושלא מפקפקים במיניות שלהם, עד כדי כך שאין בהם שמץ של פחד להתחבר לצד הנשי שלהם. כלומר, אם אתה רוצה להוכיח שאתה גבר גבר, אתה כבר לא צריך פורשה ולא רולקס, אלא חולצה ורודה.

בום! סטטיק ובן אל

כמו שאולי שמתם לב, השיח הוא עדיין קלישאתי, עדיין מצביע על גבריות חזקה ושולטת, ולא בדיוק מתקרב לקשת הצבעים היוניסקסית, שבה ורוד הוא סתם צבע שאפשר לאהוב או לשנוא, ללא קשר למין או למגדר. אבל אולי בכל זאת אפשר לדבר על איזושהי התחלה של התמזגות בין הצבעים. הרי מאותם ראפרים או זמרים מצליחים, בסופו של דבר יחלחל הוורוד גם אלינו, פשוטי העם. ואז כבר באמת נתחיל לראות את העולם במשקפיים ורודים.